לא, זו לא עוד כותרת פרובוקטיבית שנועדה לגרום לכם לקרוא את המאמר, זו חשיפה. וידוי אישי. הצעדים עזרו לי להבין מה חיפשתי בתאווה באופן כללי – שייכות, חום, ערך, משמעות ועוד. אבל דווקא שאלה "תמימה" של המטפלת שלי נתנה לי את נקודת המבט המחלימה של השנים האחרונות: "מי אמר שמה שעשית 'שם', או כל מה שעשית שם הוא רע?!"

מי אמר? החזרתי לה מיד, אלוקים. אני. (לא לחינם הצמדתי בין השניים). זה גועל נפש והלוואי ולא הייתי עושה את זה. ותוך כדי דיבור קלטתי שוב כמה אני שופט אותי. המשימה הבאה היתה לנסות ולמצוא במה שעשיתי 'שם' גם דברים חיוביים... אתגר מורכב. מאוד. פתאום לשנות פאזה. אחרי שנים שהתרגלתי לחשוב שאני זבל שניצל את הזולת לצורכי מחלתו, אני נדרש לבדוק אולי היה שם משהו טוב... ואין לכם מושג מה נפתח לי שם:

כאן מן הראוי שאכתוב שזו לא המלצה השווה לכל נפש. הודרכתי לפעולה הספציפית הזו בתוך מסע טיפולי שלם. לא התחלתי בשאלה הזו (וגם לא סיימתי), ולא נראה לי שנכון לפתח את הרעיון בשלבים הראשונים של ההחלמה, ובלי ליווי של איש מקצוע.

נכון ניצלתי. בלי סוף נשים שמו את מבטחן בי, ואני הפכתי אותן לאובייקטים מיניים. וכן, התאווה (כמעט) תמיד היתה ברקע, אבל, וזה יישמע לכם מופרך, היו שם גם רגעים אמיתיים. מאוד. הייתי אוזן קשבת לכל באות הצ'ט. הקשבתי לכל הקשיים שלהן. ידעתי על כל פיפס מהתרחש בחייהן, לא פעם שמעתי "הצלת אותי", ואני מאמין שלפחות בחלק מהמקרים זו האמת. הייתי כתובת לכל מיני דברים, פלונטרים משפחתיים, קונפליקטים תעסוקתיים, מה לא. וזה היה אמיתי מאוד. נכון התאווה הפגישה ביננו, אבל המניע לסיוע היה גם היה.

אתם יכולים לצחוק על הטמטום שלי, אבל היתה גם פעם אחת ששילמתי באשראי על קניות בסופר של מישהי שבכתה לי שאין לה מה לאכול בבית.. נגמרתי. אני בלי שקל... במרחק מאות קילומטרים... לא יכולתי לשאת את הכאב שלה... רגע אחרי רציתי לדפוק את הראש בקיר. הבנתי שזה עקום – אני לוקח מאשתי ומילדי בלי רשותם ונותן ל... אבל עם כל העקמומיות של "עזרה" שכזו, מחובתי להודות, עזרתי. אני לא יכול לכתוב כאן הכול בלי לעורר "שדים מרבצם" אבל סהדי במרומים שלא מעט (א)נשים נעזרו בי.

האינסטינקט המיידי היה לשפוט את העזרה הזו כמשהו מעוות ומקולקל. ואתם יודעים מה, אף אחד לא היה מתווכח איתי על זה, אבל המשימה כעת היתה לראות את החיובי... וראיתי. ראיתי אדם שאוהב לתת. שצריך לתת. שחי מלתת. נכון, איש מבולבל שנתן במקומות הלא נכונים. על חשבון אחרים, וגם לקח. כהוגן. אבל נתן. עם חשבונות. עם אינטרסים. מתוך מניפולציות מסובכות, ובהמון מקרים הרסתי יותר משהועלתי, אבל אי אפשר להתעלם מהנתינה, גם היא היתה שם.

וזה עשה לי טוב. שמחתי לראות שאפילו בהסתרה, כשאני משומש ומזויף מכף רגל ועד ראש, היו בי חלקים אנושיים. אחרי ששנים התרגלתי לשלול את כל מה שעשיתי שם רווח לי, ראיתי את הטוב שבתוך הטירוף. לראשונה בחיי גם חשבתי על הצורך שלי להציל. כן, צורך. מהתבוננות כנה ללא שפיטה למדתי שעזרתי לא (רק) כדי לפצות על ייסורי המצפון שלי, עזרתי כי זה עשה לי טוב. נכון, כך גם הרגשתי בשליטה, אבל לא רק. הנפש שלי התמלאה מלתת.

ובמחשבה נוספת, זה בדיוק כמו שאמרו לי כשבאתי לתוכנית, יש דברים שלא משתנים - לומדים לעשות איתם דברים אחרים...

איזה כיף, נעים להכיר - אני האביר על הסוס הכחול.

תודה. גם צחקתי מעט. אבל לא רק. נראה לי שהבנתי קצת.

זה הזכיר לי שראיתי איזה סרטון על נתינה שנכתב שם שם שנתינה משחררת אנטיציקוציקציטים (בערך ) שנותנים תחושת אופוריה. זה אפילו נקרא "סוטול העוזרים" (helper's high)

אז, נתראה בנותנים אנונימיים

שלום אביר
כתמיד עוררת מחשבות
ונפשי בשאלתי האם לפי דבריך יש יתרון לבעל המגע החי? המתחסד עם ...
ומה יענה החופן במחשכים אשר אין לו אלא ד' אמותיו ולא עד בכלל,
וכי הוא יוכל למצוא מזור מאשמותיו כי רבו למעלה ראש,
באסירות...
מוטי
ד"ש מהזועם

וואו, מדהים כמו תמיד.

מזדהה ומתחבר לדברים, ברור שגם מי שמכור ומשומש מכף רגל ועד ראש, נשאר עדיין גם אדם עם כל המגרעות והמעלות שבו. ההתמכרות והכאב שבעקבותיו גורם לאדם לחשוב שזה בעצם כל מהותו, ולא היא, הוא קודם כל אדם עם כל הטוב שבו, וגם מכור, (לבטח מכירים את הווארט של הגרי"ז על ישמעאל שהיה 'פרא אדם' ולא 'אדם פרא').

מי שלא שם לא מסוגל להבין זאת, אני זוכר את עצמי מסביר פעם למישהו באחת הנפילות שלי, שבעצם כ"כ לא רציתי ליפול, אבל לא היה נעים לי לסרב, הוא פתח עליי זוג עיניים גדולות כאומר, חביבי, אל תעבוד עליי, אי נעימות יכול להיות סיבה לעבירות כה חמורות? אבל רק מי שנמצא או שהיה במקום הזה מבין את הסיטואציה.

אז שוב תודה רבה.

תודה אנשים. מוטי, אתה מכיר את השקפתי ביחס להבדלים שבין המסך ומחוצה לו, אולם בתנועת הנתינה הזו להבנתי אין הבדל. כחופן אל חופן אכתוב שאנו יודעים שברעיוננו הפלגנו הרחק אל מחוץ לד' אמותינו... אילו ידעתי שלא תסחף אל מחוזות לא רצויים הייתי מציע לך לשוות בנפשך את מחשבות החופניים ולזהות את האביר על הסוס שלך שם... בהכירי אותך אין לי ספק שתמצאנה שם.

ולגדעון, בדידי הווה עובדא: גם בימי השימוש הכבדים ביותר שמרתי על תפילין שבת וצומות. פעם אחת "שברתי צום" - כשלא היה לי נעים לסרב למי שהציעה לי לשתות...

חוששני שאגלה " עושה מעשה חופני ומבקש שכר כפנחס"
ויעלה בגורל בית עלי...
ואלך קדורנית ואתמהה איה האביר שבקרבי... איה אמצאהו?

ממש נהניתי לקרוא (על אף שפוסט ארוך תמיד מפחיד אותי...), במיוחד נהניתי מהכותרת - כישרון. אין מה לומר.
תודה.

אגב, לגבי תפילין וכו', אני לא תמיד שמרתי על זה ואני כל כך מתבייש בזה... אני באמת לא יודע איפה לשים את עצמי...
ואם עד היום תליתי את היראת שמים הירודה שלי ביצר שלי - הנה ההוכחה שלא.

אסירותדה על מאמריך המחכימים והמהנים

למדתי ששורש התאווה (וגם הגזל) נעוץ במידת הנתינה ובחסד ללא גבולות,
בהחלמה אני לומד שבשביל להנות מכל דבר בחיי עלי לתחום אותו בתוך מקום מוגדר כי אחרת הוא יהפוך לאינסופי בפוטנציאל שלו, ומדבר שכזה אינני יכול להנות באמת כי אינני יכול להכיל אותו בצורה הסופית של חיי כרגע בזמן הזה בעולמו החומרי של רבש"ע.

מצ"ב תגובה יפה של יהודי בשם "דביר לוי" ממעגלים שכתב על זה בגליון החסידות "קרוב אליך" עמ' 11 - קישור לקריאת העלון

ה'מבול' - מים בלי גבול

דור המבול היו אנשי חסד, רק שלא ידעו גבולות,
חטאי העריות והגזל הם תופעות לוואי של חסד ללא גבול.
חטא העריות צועק 'הגוף לא שייך לאף אחד,
לא נהיה אגואיסטים ונשתף את כולם, נעשה חסד עם כולם'

וחטא הגזל צועק באותו המשקל
'שאף אחד לא יהיה אגואיסט ואנוכי וקמצן
וישתף את כל רכושו עם כולם'.
אין דבר כזה רכוש פרטי'.

חסידות בהגזמה,
אדם עושה חסד עם עצמו חסד בלי גבול,
וכתוצאה מזה בא עליו מבול - מים המסמלים את החסד,
הגשם שמסמל ברכה בא בשטף קצף,
לא יודע גבולות ומחריב עולמות מידה כנגד מידה.

לפני זמן לא רב עברתי ניתוח בעין
וכן משום מה המידה הקרויה 'עין טובה'
עכשיו יותר חזקה ומוסיפה להתחזק.
העונש הוא מתנה שמובילה לתיקון החטא
נצל אותו ותראה רק טוב! - ע"כ.

בברכת שנזכה להיות "מחלימים עם גבולות"

או חסר בחסד בכלל, תלוי במי מדובר... (בעבדכם הנאמן למשל...) ("אהבת חסד" מבטאת יותר את השאיפה פחות מאשר את המהות)

מוטי, זו הסיבה שרשמתי אילו... "ולאהבת ופנימה", תודה. נכון. הנתינה מושרשת בבני אברהם. גם בלוט. הוא לקח אותה למקום ללא גבול. כתבתי על זה בעבר. אפשר לקרוא - כאן.

מתחבר מאוד למה שכתבת. מרגיש את זה גם בעצמי (בוריאציות אחרות מן הסתם)

תודה אביר יקר, התחברתי מאד.

לא סתם כך נקרא נקראים עריות בתורה בכינוי "חסד" "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא" המוח המתוחכם שלנו ממציא המון פטנטים כדי לסדר לנו את מה שאנחנו רוצים לעשות ולעיתים זה באמת מגיע ממקום של רצון כנה לעזור לאחרים.

תודה ענקית.
מרגש לקרוא על התהליך שלך.
אני נמצא בכמה טיפולים במקביל ומשום מה בשבוע האחרון שמעתי מכל המטפלים (בלי תיאום ביניהם) על זה שאני צריך ללמוד להתיידד עם החולשות שלי, וגם לחפש איפה התגלה הטוב שלי בכל מיני פעולות שעשיתי בחיים, אפילו פעולות שממבט ראשון (ושני...,) נראות גרועות, ואולי הן באמת כאלה, כמעט תמיד נכנס איזה שהוא מימד מהטוב שבי. כמו שבצעד 4 אני מחפש איפה הפגמי אופי שלי ביחס לאחרים שפגעו בי, כך גם כאן אני מחפש איפה המעלות שלי ביחס למה שפגעתי בעצמי או באחרים.
למשל, חשיבה יצירתית, נחישות, אמביציה, חשיבה מחוץ לקופסא, ועוד שלל כוחות שהשתמשתי בהם גם במקומות הכי רעים שלי. היה לי מרפא לקרוא את הפוסט שלך בדיוק בזמן הזה.
תודה רבה.
אלוקים גדול גדול...

תודה אנשים. חבר אוהב שקרא את המאמר כתב לי: האביר (שמי המלא) על הסוס (כינויי ילדות שלי)... ואני חושב שזה מדוייק. לא שאני אביר, אלא שלא הייתי מי שאני היום בלי מי שהנני מאתמול...

חיבוק לכולם.