וואו נתב"מ.
מדהים

מצאתי את עצמי שם. שם באלרגיה הזאת של לשבת עד עלות השחר ('מישמר').
שם באובססיה והציפייה הדרוכה "יושב על קוצים" עד שהבית יהיה ריק/שאגיע הביתה ואמצא את הנחמה שלי. את המקום הרגוע שלי.
ואז זה מגיע, וזה כיף וווואאוווו.
אבל איך אפשר לוותר על הטביעה הזאת ולרדת מהרכבת הרים מיד? כשיורדים כל הכיף נגמר. חלק בי זוכר מה קורה אחריי. הוא לא רוצה את האחריי. עוד לא סיימתי פעם אחת, ואני מפנטז על השניה. אז אני מושך. מחפש את הקטע הכי טוב בסרט. לפעמים מחליט, זהו זה! זה המקום. אבל שניה לפני הסוף, מתחרט, הולך לחפש משהו אפילו עוד יותר טוב...
ואז זה נגמר.
איקס על החלון גלישה בסתר. כל העבודה שלי נעלמה בקליק עכבר.
זהו. כבר לא צריך. קהות חושים. מנסה להתעלם מהכאב.
רק לא לחשוב ולהתמודד איתו

תודה לך נתן היקר,

חיכיתי אוהו כמה שחיכיתי לפוסטים הארוכים והמושקעים שלך כמו [בעיקר] בתחילת דרכך כאן.ב"ה שנעניתי.

אהבתי ומאוד התחברתי.


דבר אחד שלא הבנתי מספיק,אני מצוטט כאן קטע שלך "'האובססיה' היא דבר אחר לחלוטין. אובססיה מנטאלית, למעשה, היא שמבחינה באופן הכי ממשי בין המכורים לבין מה שמכונה 'השתיים הכבדים'. שתיין כבד הוא בחור ישיבה או אברך ממוצעים בעידן שלנו, בו הפורנו זמין כל כך. הוא מתייסר. הוא עושה את זה ולא מצליח לעצור. הוא היה רוצה להפסיק ולא מצליח. הוא לפעמים מצליח חודש לפעמים מצליח יומיים. הוא בוכה ומתפלל. הוא כותב ווידויים מצמרררים לאלוהים, ופונה לרבנים לעזרה...אבל הוא עדיין לא מכור. "
אני כזה הייתי.
למה אתה חושב שזה לא מכור ???
אני ממש בטוח שכן !!
יתרה מזאת המילים הללו מזכירות אותך "הוא בוכה ומתפלל. הוא כותב ווידויים מצמרררים לאלוהים, ופונה לרבנים לעזרה..." אז אתה לא מכור ????

אשמח להבהרה.

אוהב הוי,,,

פוסטים כאלה עזרו לי לראות מעבר להכחשה ולהגיע לתכנית וזה הציל לי את החיים, תודה לך.

תגובתיכם נגעו לליבי, העובדה שהכאב שלי והתיאור שלו וההבנה שלי אותו מאפשרים לכם להתחבר לאלוקים ולעצמכם מרגשת אותי בכל פעם מחדש. זה הרי אפל, ואיום ונורא, ופתאום זה ממתק את הדינים האלה באיזה שהוא אופן...

ל'הוי אריאל' - מקווה שפגמי האופי שלי לא יחסמו אותי מלהמשיך לכתוב באריכות כבעבר בבחינת חדש ימי כקדם.
בכל מקרה, מה שהתכוונתי לתאר הוא ש'שתייין כבד' זהה בכל התסמינים של 'האלרגיה' והחרטה והבושה ושימוש היתר למכור, מלבד העובדה שאין לו את 'האובססיה המנטאלית' הזו שתיארתי.
משהו מהסגנון של 'תנאי הכרחי אך לא מספיק'. זאת אומרת - לרבים מהמכורים יש את אותו הסגנון של השתיינים הכבדים, אבל מה שהופך אותם למכורים ואת חבריהם לשתיינים כבדים בלבד הוא שאלת האובססיה המנטאלית.
אתה יכול לחשוב על זה בדומה לפער בין אדם שמן שאוכל יותר מדי באופן קבוע, לבין אדם שיש לו הפרעת אכילה (אכילה כפייתית או 'התקפי זלילה' או דחף בלתי נשלט לכושר ולשריריות וכו' וכו')...

מקווה שהדברים בהירים יותר
נתן במתנה

נתן במתנה, מרגיש חוסר מנוחה בעקבות קריאת הפוסט הארוך והמדויק-כל-כך הזה. אולי אלך לאכול שוקולד...
אשמח אם תפרט עוד איך מזהים את האובססיה המנטאלית. מה האבחנה המבדלת. איזו שאלה היית שואל אדם כדי לראות אם הוא שתיין כבד או מכור. בעיקר מפריע לי שתיארת את הבחור הישיבה שצורך הרבה פורנו כאחד שלא יכול להפסיק - ובכל זאת הוא עדיין לא מכור. אבל אם התאווה שולטת בו, מדוע הוא לא מכור?

ובמענה לשאלה שבראש השרשור - מיהו מכור -
התלבטתי הרבה בשאלה הזו. למעשה הסתובבתי כאן בפורום שנה עד שהסכמתי להודות שאני מ"האלה" שצריכים קבוצות חיות וחשיפה וכל הדברים המפחידים האלה.
אחת החוויות המשמעותיות שלי בהקשר הזה הייתה בקבוצה טלפונית. המנחה בחר להקריא רשימה של דפוסים שמאפיינים מכורים (מכל סוג, לא דווקא לתאווה). לא מחייב שכולם יימצאו אצל כל מכור, אבל לפחות עם חלק מהם כל מכור יזדהה.
הרשימה הייתה:
1. קיצוניות
2. אלימות בחשיבה
3. חוסר סבלנות
4. חוסר כנות
5. אובססיביות
6. אימפולסיביות
7. סלקטיביות
8. חוסר גבולות
9. תירוצים והצטדקויות
10. הדחקה והכחשה
11. ריכוז עצמי גבוה
12. חוסר סיפוק תמידי
13. תלות
14. גורר ונגרר
15. הרס עצמי
16. תככים ומזימות
17. הסתייגויות (טינות/פחדים)
18. חוסר יכולת להתמודד עם מצבים של חוסר אונים
19. רחמים עצמיים
20. לי זה לא יקרה
21. שינויים פתאומיים במצבי רוח

אני זוכר שהקשבתי כשהוא הקריא את הדפוסים, ועל כל אחד מהם סימנתי וי: אני קיצוני, החשיבה שלי אלימה, אני מלא רחמים עצמיים, אני חסר גבולות, מוטה להרס עצמי, מצבי רוח משתנים, וכן על זה הדרך.
למעשה שום דבר לא היה לי ממש חדש. ידעתי כבר בעבר שיש לי את הדפוסים האלה. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו בא ואמר: אתה סובל מכל הדברים האלה מפני שאתה סובל ממחלה שקוראים לה התמכרות. באופן פרדוקסלי הרגשתי אושר שהלך וגדל עם כל וי שנוסף לרשימה: סוף סוף יש שם לבעיה שלי!
אתה מכיר את החוברות האלה לילדים שיש בהן הרבה נקודות עם מספרים וכל העסק נראה חסר משמעות, אבל כשמותחים את הקווים בין הנקודות לפי הסדר מקבלים ציור ברור? ככה הרגשתי. סוף סוף מישהו חיבר לי את הנקודות, והופיעה דמות ברורה מתוך כל הבלגן הרגשי שלי: דמות של מכור.
שים לב שאף אחד מהדפוסים לא עוסק בשימוש גופו. השימוש הוא אמנם הביטוי הבולט ביותר להתמכרות, אבל הוא חלק ממכלול שלם, שאנחנו מכנים כאן "גישה שגויה לחיים". כל עוד לא תשתנה הגישה, המכור לא יצליח לצאת מזה.
איך משנים את הגישה? השיטה היחידה האפקטיבית שאני מכיר היא 12 הצעדים, אבל אני לא כופר באפשרות שיכולות להיות שיטות אחרות, ובלבד שהן יכללו עבודה רוחנית אמיתית.

נתב"מ, מצד אחד שמחתי (כמו השמחה של הד"ר עם הדפוסים) פתאום שאני מאוד מוצא את עצמי באלרגיה. אבל פתאום החלק של האובססיה קצת עשה לי ספק. למרות שאני כנראה ממש עכשיו באובססיה. רוצה ליפול למרות המשבר במוצ"ש...

ד"ר, אשמח אם תפרסם/תכתוב לי קצת הסבר על הדפוסים הללו.
לא את כולם הבנתי. מה זה למשל סלקטיביות?

אני מניח שסלקטיביות הכוונה לבררנות.

כלפי מה, אוכל? תאווה? הכל?

הכל. אני חשוב מדי בשביל לקבל דברים בפשטות כמו אחרים. אני מיוחד ולכן מגיעים לי דברים מיוחדים.

"נצחתי", מעז יצא מתוק. מאוד. תודה מתנה, תודה ד"ר, תודה כולם. אני מרגיש שזכיתי. זו באמת מתנה להיות כאן. אפשר להוציא דוקטורט בקלות...

למרות שאני מתנזר מוויכוחים באדיקות, בעיני הדיון הזה הוא קריטי. בדיוק כמו אדם שמגיע לחדר מיון ומתלונן על מיחושים סחרחורת וקצת עירפול בראש ונימול ביד. אם הוא לא ידווח על צמד החורים שיש לו בעקב מתנת הפרידה מהצפע הוא לא יקבל את הנסיוב המתאים...

אם אין דיאגנוזה מציאותית - אין הליך ריפוי. ללא הגדרה כנה, אין שינוי. ולכן אעודד כל אדם לשאול את עצמו שאלות מהסוג הזה. אלא אם הוא הופך את הנושא עצמו לאובססיה (יש כאלו, אמיתי). בהמשך אתייחס לדיון ולמה שנכתב מעלי. אשתדל לא למחזר.

בקשר לדברי הד״ר...
האדם המכור באמת מיוחד ובאמת מגיע לו דברים מיוחדים

אמנם זה צריך להיות נסתר
ובעקבות הפחד לאבד את היחודיות הזו
האדם נקלע לאובססיה
שבה הוא רודף אחרי היחודיות שלו
וכך מאבד אותה

אפשר אולי
שרק בשלוה ונחת אמונה וביטחון
יזכה האדם ליחודיות שלו
מתוך אמונה שרק כשיקבל את החיים כפשוטם
יאיר לו האות המיוחד שלו
בהרמוניה עם סביבתו
והמציאות כולה

ואז יתבאר לו כי עוד למעלה מהיחודיות
המבדילה אותו
נמצאת הפשטות המאחדת אותו
והכוללת את חייו המיוחדים באמת
באוצר החיים הכללי

ד"ר פינחס...תודה על העלאת הרשימה.
מאוד אהבתי את הדוגמה של הקווים שמתחברים. גם לי תמיד הייתה תחושה של דברים שונים שפתאום התארגנו, ויותר מאשר גרמו לי להבנה, גרמו לי לתקווה - כי פתאום אומרים לי שיש לזה גם פיתרון...

בקשר לאובססית החשיבה

האמת היא שזה תרגום גרוע של מילה מאנגלית; ביטוי אחר שמוכר בשם הרב ד"ר טוורסקי בהקשר זה הוא 'חשיבה מסריחה' (גם כן תרגום גרוע), אנסה לאפיין את התהליך:
***
במובנים רבים, אני אדם אחראי. שקול. מתכנן. רושם רשימות. מציב יעדים ועומד בהם פחות או יותר. נחשב לחבר אמין הגומל טוב ונושא חן בעיני אלוהים ואדם.
יש תחום אחד, שבתחילה היה קטן, אך אט אט הוא כירסם בהתנהלותי וברגשותי. לעתים בהחבא ולעתים בגלוי.
התאווה.
'האובססיה החשיבתית' אינה 'חשיבה אובססיבית על פנטסיות של תאווה'. (זה בדיוק הבעיה של התרגום הזה).
האובססיה החשיבתית מתבטאת בשני אופנים מרכזיים: 1. מצב בו לתאווה ולהזדמנויות לצרוך תאווה יש 'בולטות' בתפיסה שלי - עוברות לי בראש מחשבות הזויות או ריאליות, בלא שיש לי שליטה עליהן. המחשבות יכולות להיות 'הברקה' של דרך חדשה לעקוף את המערכת - 'לקנות מודם בחנות X, להגיד לאשתי שהכסף הלך לצדקה, לקום בשעה שתיים בלילה, לחבר את המודם דרך מערכת Y, לגלוש על השכנים ע"י הסיסמה שאבקש מהם היום אחר הצהריים סתם כבדרך אגב, להוריד הרבה סרטים, ואז לשבת עליהם בנחת יום למחרת, כי בדיוק החברותא שלי אמר שהוא לא יבוא בסדר א'. כל המחשבה המסובכת הזו פתאום עוברת בראש.
האובססיה מתחילה בכך שמהרגע שהיא נכנסה לראש - היא מתקבעת והופכת להיות מהר מאוד לתוכנית פעולה, אני מוצא את עצמי אומר שאני לא אעשה אותה, אבל הולך לקנות מודם, אומר לעצמי שטוב, קניתי, אבל אני אזרוק בערב, ואז אני שואל את השכן על הקוד ככה במקרה בגן משחקים, אומר לעצמי שאלך לישון מוקדם ומתכנן לעשות משהו כדי לעצור את זה, אבל אז אני מכוון שעון מעורר לשתים בלילה, אומר לעצמי שאקום רק כדי לוודא שהכל בסדר, וללכת לשירותים, אבל אז אני מחבר את המודם, וכן הלאה...

החלק הזה של האובססיה, הוא למעשה הדרך בה 'התאווה' מנהלת לי את דפוסי ההחלטה באופן שנתפס כביכול כהגיוני. זאת אומרת, תסלחו לי על הבוטות, בזמן שקניתי את המודם לא עמד לי, וגם לא בזמן ששאלתי על הקוד, וגם לא בזמן שכיוונתי את השעון המעורר, ואפילו לא בזמן שנטלתי ידיים ובירכתי אשר יצר אחרי השירותים לפני שאני מתחיל את התהליך של פריצת החסימה...אבל משהו שם היה בלתי ניתן לעצירה.
תהליך זה של 'זיהוי הזדמנויות' קורה כמעט אוטומטי, אני פשוט חושב על זה, רואה את זה, שם לב לזה, והמוח שלי עסוק בלתכנן את כל הפרטים עד לפרט האחרון.
(חשוב להבחין בין תהליך זה לבין 'הלגימה' ברחוב למשל, שהיא פשוט הפעלת האלרגיה דרך מבט, ולא הפעלת האובססיה. האובססיה ברחוב תהיה התכנון המדויק של שעת החזרה כדי לזכות לראות את השכנה בדיוק כש...וחשיבה על כמה כסף לקחת כדי להחליף אוטובוסים כדי שבדיוק זה יקרה בתחנה כאשר אני יורד ואף אחד לא ישים לב...)

תופעה זו עשויה להיות מלווה גם בתהליך הכחשה מרשים במיוחד - אני קונה מודם כדי לראות משחק NBA מאוחר בלילה, וכיוונתי את השעון בדיוק לשעה של המשחק של קליבלנד, ובאמת בכלל מחר אין חברותא אז אפשר לראות בכיף, ואני כל כך עסוק שמגיע לי קצת להתפנק ולהיות ילדותי, ואשתי בכלל לא תבין את זה אז עדיף לא להגיד לה...
לא משנה כרגע האם מדובר בתכנון קר ומחושב או בתכנון מחושב המלווה בהכחשה של המטרה 'האמיתית', התהליך דומה. מחשבה שמגייסת את כל הכישרון שלי לטובת - צריכת תאווה, ומשום מה אני פשוט מציית לה. עבד. פשוט כך.

התהליך הזה, איכשהו עוקף את כל המחסומים המנטליים או הרצוניים שלי - אני לא מסוגל להגיד לו 'לא'. אני לא מצליח להיזכר בזכרונות המרים של האחרי. אני לא מרגיש דיכאון במהלך התכנון. אני לא מרגיש תסכול עמוק. אני לא פשוט זורק את המודם. מזיז את השעון מעורר לשעה נורמאלית. לא הולך לגן השעשועים כדי לא לפגוש את האדם ולא לדעת את הקוד. הדברים נעשים כביכול 'מאליהם'. אין לי שליטה עליהם.
הרצון שלי, החשיבה שלי, נעלמים.
משהו שם עמום. מעורפל. קהה חושים. אני לא מסוגל להגיד לעצמי לעצור את התהליך. למרות ולמרות ולמרות ולמרות ולמרות ולמרות כל המאמצים הכבירים שעשיתי לפני כמה ימים כדי לעצור אותו, וכל ההחלטות וכל הרגשות וכל התפילות וכל התחינות וכל החסימות וכל הווידויים וכל הפסיכולוגים וכל הרבנים וכל המקוואות וכל התיקונים וכל הצומות...
אני הולך כעבד נרצע אל מול החשיבה הקרה והמתכננת הזו, כיצד בסוף לאפשר לעצמי לקבל תאווה.

במונחים של התוכנית 'אני שוכח מה התאווה עשתה לי ואני זוכר רק מה היא יכולה לעשות בשבילי'.

התהליך הזה לא קיים אצל 'השתיין הכבד'. אצלו, אם יהיה לו שוקולד במקרר. אם התאווה תהיה זמינה. היא תצוץ. אבל במאמצי נפש קשים, או בשעת הדחק, או אפילו ברמה זו אחרת של מתח מיני. הוא מסוגל לעצור. להמעיט. להפחית את הצריכה (גם אם לא לסגור אותה לחלוטין). משום ש'רגליו לא מוליכות אותו לאתרי הפורנו' מאליהן. הוא מסוגל למנוע מעצמו את הגישה ואכן לצמצם את השימושים.
אני, כמכור, מוצא את עצמי חוזר לשם. ככלב שב על קיאו.
זוהי ההתמכרות.

נתן במתנה

אסירותודה כתב on 14 ינו' 2016 21:07:


סליחה על ההקפצה המציקה.. אבל אני ממתין בקוצר רוח לתגובתך. אסירותודה היקר.

תודה מראש ושוב סליחה...

יום טוב ומבורך,
ותודה רבה על כל ההשקעה שלך מאחורי הקלעים של אתרא קדישא הדיין ודי בכל אתר ואתר...

מזדהה
גם אני אשמח לקרוא ממך לגבי זה.
וגם אני מצטרף לתודה על ההשקעה

אגב, לא זכור לי עוד פורום שבו במקום לכעוס על הקפצות אפילו שמחים בהן. נפלא.
ואם כבר אני מזכיר את מעלתו של הפורום, יש כאן בערך 7,500 נושאים ומעל 80,000 הודעות. בחישוב (ואני די גרוע בחשבון אז סליחה מראש) יוצא שלכל פוסט יש בממוצע מעל 9 תגובות... (או 10?)