תודה. הבטחתי וב"ה אקיים. אני פשוט בימים עמוסים מאוד שלא מאפשרים לי את יישוב הדעת לכתוב. תתזכרו אותי בעוד חודש... סורי. חיבוק.

הדיון התחיל בשאלה מתי אני מגדיר את עצמי כמכור.

אתמול הייתי בקבוצה של שמור עינך רמת גן (בני ברק).
היה שם חבר שבמשך תקופה ארוכה לא העז לומר על עצמו שהוא מכור.
אתמול הוא הכריז קוראים לי .... ואני סקסהוליסט.

בום. איזה מהפך.

שאלתי אותו מה הביא אותו לשינוי הזה, וזכינו למסר נפלא.

במשפט אחד הוא סיפר מתי השינוי בהבנה שלו על עצמו קרה.
בלילה שאשתו חיכתה לו בבית... לילה בו הם קבעו להיות יחד...
והוא לא חוזר הביתה. הסתובב בין פחי אשפה לחפש שאריות של מגזינים זרוקים.
אז הוא שאל את עצמו, יש לי בבית את הדבר האמיתי. למה אני כאן?????????????????


אשתף על עצמי,
אני הייתי מוכן להודות בזה שאני מכור,
כשבאתי לתוכנית, וקיבלתי כלים להשאר נקי, והכלים האלו עבדו לי, ואז ראיתי שלפעמים אני לא רוצה!!! להיות נקי.
לפעמים אני רוצה !!! להשתמש. רוצה תאווה.
ואז אני שואל את עצמי, והרי אני כל כך לא רוצה?! אז למה אני רוצה?!

מילא כל זמן שלא יכולתי, הייתי אנוס. זה לא אשמתי. יצרי היה גבוה כהר. מי אני נגד מלאך. ואולי זה בכלל רצון השם?
אבל כשקיבלתי כלים להישאר נקי ולא רציתי להפעיל אותם כי כן רציתי תאווה אז הבנתי שיש כאן בעיה עמוקה.
אני כל כך רוצה. אני כל כך לא רוצה.
אני מכור.

אתמול בלילה קיבלתי תזכורת כואבת לדבר הזה. כל כך רציתי. וכל כך לא רציתי.

אוהב
הושיעה

הושיעה נא כתב on בלתי ידוע:

הושיעה, הנושא הזה (מכור לא מכור) רלוונטי לי (למי לא?)
אני לא בטוח שאני לגמרי מבין.
אני יודע שאם אתקשר לספונסר אולי לא אשתמש, אבל אני פשוט לא רוצה להתקשר אליו. אני יודע שאני אסבול מהחוסר שימוש הזה. ה'חייב' הזה שהדרך שאני מכיר בשביל להוריד אותו (לפחות לזמן מה) היא - להשתמש.
זה אומר שאני מכור?
או שמא דבריך מכוונים למי שהתקדם יותר בתוכנית וראה מחושית איך הוא משיג שחרור מתאווה בעקבות פעולות ופשוט לא רוצה לעשות את הפעולות.
אבל גם אם כך, הרי התאווה לא עוזבת ואולי לנצח יהיה בי צד שרוצה מאוד להשתמש. בוודאי שהצד ההוא לא רוצה לוותר והדבר האחרון שהוא רוצה זה פעולות...


 

תודה חברים יקרים על השרשור הכל כך איכותי
אמנם לא זכיתי לכוס קפה עם אסירותודה (צעד 4) ואפי' לא ' לטקס' עם הושיעה נא,
אך אחד כאן נתן מתנה חבל על הזמן ואני מוצא הזדהות עם הכאב והגועל , התסכול והתיעוב העצמי.
לי אין כלים לבחון מיהו המכור, אבל אני יודע על עצמי שהמבנה ההתנהגותי שלי ותגובותי לכל בכל מכל כל, הם לא נורמלים,
אני לא יודע מה איתכם אבל...
אני מכור...
מוטי

למרות שטחנו את הנושא שוב ושוב, בעקבות דבריך - 'בעצתך' - אציג לך את הראיה שלי בנושא, בלי הרבה הגדרות והסברים ארוכים.

למה אני - אהבת חסד - מגדיר את עצמי מכור? הרי אני לא מסתובב עם הלשון בחוץ ומוכר את ביתי בשביל זה? אני לא רועד כמו נרקומן ומתפתל עד שאני משיג את זה?
התשובה שלי היא בגלל שאני מכיר את עצמי.
בכל תחום בחיים הייתי לוקח החלטה ועושה הכל על מנת לעמוד בה. לא זכורה לי פעם אחת שלקחתי פרוייקט רציני על עצמי ולא עמדתי במילה שלי מול עצמי.
ועכשיו? עכשיו אני יכול לקבל את ההחלטה של החיים שלי , אני יכול כמעט להשבע שאני לא משתמש יותר לעולם! וזה לא נעשה סתם כך בלי מחשבה. באותו רגע אני מפוקח לגמרי, חושב היטב, ורואה את המצב באמת ובתמים שאני לא ישתמש לעולם!
ומה קורה אח"כ? באותו יום עצמו? אני שוב שעתיים שלוש מול המחשב מאונן על אותו דבר שהקאתי ממנו שעות ספורות קודם לכן.

לי אין ספק - אני מכור ואני צריך עזרה.

גם אם לפי המונחים הפסיכולוגיים אני לא בדיוק ההגדרה המדוייקת למכור.

אהבת חסד כתב on בלתי ידוע:

זו מחמאה? 
אצלי, זה פחות ברור.
אני מרגיש שאני רוצה ולא רוצה. לא שאני ממש ממש לא רוצה ועדיין עושה.
בסופו של דבר, אף אחד לא מזריק לי לווריד בכוח סרטים אירוטיים. מה גם, שאני מוכן לעשות המון בשביל לחוות את הריגוש היותר גדול.
אחרי שהתחלתי להשתמש, רוב יישותי רוצה. הצד שלא רוצה הלך לנוח (בייחד עם השכל)
ולכן אני מנחש שאיזה צד בי מאמין שבעצם אני כן יכול 'לעשות שריר' ולא להשתמש. אני אסבול נורא, אבל אני אצליח.
ואז אולי הבעיה שלי היא, שלא משנה כמה סבלתי אני אף פעם 'לא רוצה' (ולא 'לא יכול') לעשות את השריר הזה ליותר מX זמן.
אם סבלתי הרבה, זה יחזיק יותר. אבל תמיד בסוף זה נגמר. הכאב מתפוגג ונשאר הרצון העז להשתמש.
אני תמיד מובס בסוף.
אולי החוסר אונים שלי מתבטא בזה שאני אף פעם לא רוצה...
עוד נקודה שמוסיפה לתהיה שלי, שהכאב לא מספיק ברור לי. אולי צד בי עדיין מרגיש שאני מתאווה כמו ג'נטלמן. אני לא יכול היום להתחבר לתחושה של "שימוש זה מוות עבורי" כמו שנפוץ לומר.

'שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי."



 

בקשר לתגובתך 'אהבת חסד' היקר (שתזכה בעז"ה לבנות אנשים שהתפרקו  )

להלן תמליל של מונולוג כואב (כאב לי פיזית כמעט לשמוע אותה) מאשה חרדית שעברה עם ילדיה אלימות קשה מצד בעלה האלכוהוליסט,
היא מתארת בצורה מאד מזעזעת מה עברה ואיך 'המכור' משנה את צורתו במהלך התקף, אמנם היא מדברת על השפעת האלכוהול על בעלה כשהיה במצב שיכרות, אבל מצאתי את עצמי מאד מזדהה עם זה ביחס לתחושתי הפנימית במהלך התקפי תאווה שחוויתי, והתחושה שאני פתאום לא מכיר את ה'עצמי' הצדיק שלי, והופך להיות דבר אחר.
אצלי האלימות המזעזעת שהיא מתארת, הייתה ביחס שלי כלפי עצמי 'יצר ההרס העצמי' היה מתקיף במלא העוז.
בתפילה לבוראי שישחרר אותי מכבליו לחלוטין. אמן. - אזהרת קריאה - המונולוג לא פשוט לקריאה, מקווה שיביא רק תועלת,
אם לא כיתבו לי ואתייעץ אולי אוריד אותו.

"הגענו לכאן (מקלט לנשים מוכות) ביום חמישי ב 11 בלילה, אף אחד לא היה ער,
היה לנו חלון הזדמנויות קטן ללכת ולקחת חפצים מהבית, 
ישבתי עם הילדים קצת לפני שיצאנו ואמרתי להם שאנחנו הולכים למקום בטוח.
אם הוא הרגיש שאני לא מכבדת אותו, הוא היה לוקח את הטלפון, את כל הכסף שהיה בבית, ונועל אותי בפנים.
לא הייתה לי דרך לצאת וליצור קשר עם אף אחד.
האמת היא שהוא היה אדם אחר כשהיה מתעלל בי,
הרגשתי שאני חיה עם שני גברים שונים.
הוא היה אומר לי דברים נוראיים מאוד, וזה פגע בי מאוד, אני חושבת שלפעמים זה פגע יותר מכול.
הוא היה מתנצל "אני לא התכוונתי, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, הייתי שיכור, לא ידעתי מה אני אומר".
והוא אפילו היה בוכה על כך לאחר מכן.
כשהוא היה שיכור, ומצמיד אותי לקרקע, אומר לי דברים, או משליך עליי חפצים, אפילו העיניים שלו היו משתנות.
כל דבר בו היה כאילו הוא פשוט לא היה שם, כאילו אני לא הייתי אני,
הרגשתי כמו צופה מהצד וחושבת לעצמי: מה קורה כאן?
זה סרט איום ונורא.
הוא אמר לי שאם אי-פעם אפנה לרשויות, הוא יהרוג אותי, אז הייתי מבועתת.
פחדתי כל כך לפנות אליהן.
מעולם לא חשבתי שהוא יפגע כך בילדים,
וכשהוא עשה זאת, פשוט אמרתי: אני לא מסוגלת לעשות את זה להם.
אני חושבת שאם משהוא היה קשה יותר לילדים מאשר להיפגע בעצמם,
זה שמישהוא יצפה בזה קורה ולא מגן עליהם.
רצתי למטבח, התכוונתי להתקשר במהרה ולתת להם את הכתובת,
הוא נכנס למטבח, ודחק אותי לקיר,
עמדנו ליד המקום שבו החזקנו את הסכינים,
והוא אמר: "אם תתקשרי, את חייבת מיתה" - ע"כ.

טירוף של מטורף בהתקפי טירוף.. אבל לא רחוק מאד מהחוויה שלי את ההתנהגות שלי כלפי עצמי.

בתפילה לה' שישמחנו כפי ששימח יצירו בגן עדן מקדם, וינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו.
אמן.

בתפילה ליום שמח ומחלים לכולנו 
 

בעצתך תנחני כתב on בלתי ידוע:

מדברים הרבה מחלימים ובקבוצות על 'הגעה לתחתית שלי', כגורם מכריע בהבנה שעלי להיכנע ולהתחנן שיעזרו לי,
הרבה מכורים מתארים שכאשר התחתית הזאת שלהם הגיע לתודעתם,
עצם השימוש לא הכאיב להם כלל, גם אם הוא כלל בגידות באשה עם אחרות, הם כבר 'התרגלו' לזה ולא נלחמו מראש.
מה שכן הביא אותם לתחושת החוסר אונים זאת ההבנה העמוקה ש -
'הם כבר לא שולטים ברצון שלהם לחוות עוד ועוד ועוד פוקרן מיני (הטעות במקור..)'.
דוגמה ששמעתי וזכורה לי ממחלים שנקי שלש שנים לאחר שנים רבות וקשרים מחוץ לנישואים שרבו מספור כי אין מספר (כמעט.. אבל הוא נקב שם במספר שמתקרב למספר נשותיו של המלך שהיה 'החכם מכל האדם'..) - הוא אמר שהוא זוכר את הלילה הגשום ההוא, אחרי שאשתו העיפה אותו (שוב) מהבית בעקבות בגידה שהוא לא הצליח להסתיר מספיק טוב כנראה, הולך עם הלפטופ תחת בית השחי, לראות פורנו... הוא זכר שיש נקודת WIFI באיזה חניון של קניון שקרוב למקום מגוריו, ולשם היו מועדות פניו, ושאר החלקים...
הוא מגיע לנקודה, פותח את הנייד, ומגלה שאין לו בטרייה.. הוא רץ לנקודת חשמל שהיה רחוקה מאד משם בתקווה להטעין את המחשב ולחזור לקניון, הוא מטעין את המחשב בסבלנות.. ורץ חזרה לנקודת הWI-FI, אני לא זוכר בדיוק מתי הוא תיאר 'שנפל לו האסימון' עד כמה הוא בתחתית, אבל זה קרה מתישהוא אז אחרי ההטענה - הוא מוצא את עצמו נעצר לרגע מהטירוף וחושב לעצמו - "בואנ'ה אחי אתה יצאת מדעתך לגמרי, תסתכל מה אתה עושה בשביל חתיכת סרטון מפגר, איזה מאמץ ותושייה, לאן התדרדת, לאן?", אז הוא הגיע להכרה הזאת שהוא חסר אונים מול התאווה, לקבוצות ולהחלמה פלאית (לטענתו) שלא חלם שהיא אפשרית לאדם במצבו (גם מבחינת מעשים וגם מבחינת שכל - הוא היה נשמע מאד פיקח, כ"כ פיקח שהוא הצליח אפי' להערים על עצמו.. ולא היה לו סיכוי לטענתו שיסכים לתת למישהוא אחר לומר לו מה לעשות).
הרבה אומרים אחרי כזה סיפור - טוב מה אתה רוצה ממני הוא בגד באשתו ועשה מעשים מטורפים נוספים, הוא באמת מכור וסוטה, ברור שהוא ילך לקבוצות, אני לא שם, אני ברוך ה' לא 'מהנה' אחרים ממרכולתי... והטירוף לא השתלט עלי עדיין.
אז דבר ראשון - אין כזה דבר 'תחתית רגשית' אמיתית ואוביקטיבית לפני הקבר כמובן שאז כבר קשה להגיע לקבוצה החייה... שמעתי ממחלים אחר ב SA שהוא מכיר אנשים שמגיעים לקבוצות אחרי שהם איבדו ה-כ-ל כסף, בית,  אשה, משפחה, וילדים, ועדיין הם לא סגורים על עצמם שהם מעוניינים להחלים, אפי' לא כי אין ברירה... הוא סיפר ששמע סיפור על אדם שיושב עכשיו שמונה-עשרה שנה בכלא על מעשים שלא ייעשו בתחום התאווה (כנראה משהוא רציני מאד לפי מס' השנים) ועדיין מה שמחזיק אותו שם זה הפנטזיה והמחשבות מה הוא עוד הולך להשיג ולעשות ולקבל (יותר נכון לקחת) מהעולם התאוותני אחרי שייצא מבין הסורגים.. אז כנראה שאין תחתית למכור אמיתי.

רגע אבל מי אמר שאני מכור אמיתי?...
על זה נפתח השרשור הנוכחי וכולי ציפייה לתגובת כבוד מנהל הפורום 'אסירותודה' היקר בעוד חודש בערך,
שאולי יוכיח לי שאני בכלל פה בטעות   
זה היה בהומור כמובן למי שלא הבין את 3 הרמזים עם הלשון בחוץ..
שיהיה לכולנו יום טוב ונקי 
 

אפילו ש'הבטחתי' לכתוב קצת, אוסיף משהו שנזכרתי בו במחשבה שניה, מקווה שלא תתעצבן "בעצתך" אבל לדעתי זאת האמת.

לא לפני הרבה זמן, גם אני - כמוך וכמו כל אחד - הייתי במקום הזה ואפילו יותר מזה. האמנתי שאני לא כמו אף אחד באתר, הרגשתי שאני כן שולט בזה אבל עדיין הרגשתי שאני צריך להתרפא מבפנים ולכן שקלתי קבוצות חיות.
התקשרתי לאיש נחמד, את הטלפון קיבלתי בצ'אט באתר, וביקשתי ללכת לקבוצה באזור מגורי. הוא ענה לי שבשמחה ובכיף אבל מנסיונו מי שמגיע רק לבדוק ולא בגלל שהוא ממש צריך לא מחזיק הרבה זמן שם, "לקבוצות צריך לזחול".
היה קשה לי לקבל את זה. כעסתי עליו. זה היה נראה שאין איזשהו מקום באמצע, אתה חייב להיות גמור לגמרי, מכור מהיסוד - כדי להצליח. וכי לאנשים כמוני שאינם מכורים ורק צריכים עצה פה ושם זה לא יעזור? קשה לו לקבל את זה שאני לא כל כך מכור? הייתי נחוש להוכיח לו שאני לא כמו כולם ואני לא צריך לזחול לשום מקום כדי להחלים.

מה שאני מבין היום הוא, שהשאלה מכור או לא מכור (כל עוד זה לא נוגע לתסמינים גופניים ממש) אף פעם לא תיפתר לי על ידי אדם חיצוני. אף אחד מבחוץ לא יוכל לשכנע אותי שאני מכור.
למה? כי מה בעצם אומר לעמו אדם מכור? אין לי שליטה על עצמי. אני לא יכול לבד מול זה. זה גדול עלי וכיו"ב. "כניעה" אפשר לקרוא לזה.
מה אומר לעצמו אחד שמגדיר עצמו לא מכור? אני יכול להפסיק כל פעם שמתחשק לי. לא תמיד אני כל כך להוט לזה. אני הייתי עושה את אותו הדבר שוב אם הייתי באותו המקום. בקיצור, כמו שאני אומר על גלידה למשל.
מה אומר לעצמו אדם "באמצע" (לא אתה! דמיין מישהו אחר! דמיין אותי!)? לא יודע אם אני באמת שולט על זה או לא.  אני לא יודע אם אני רוצה את זה באמת או לא. קצת מאמץ, קצת תובנות ואני שמה, מתגבר על זה.
וה"באמצע" הזה לא קיים! כי  עצם העניין שאני לא יודע אם אני המחליט כאן, אם אני באמת עושה מה שאני רוצה - הוא זה שמראה שאני מכור! למה אני לא מגדיר את עצמי מכור לאלכוהול? למה אין לי שום ספק שאני לא מכור? כי לא קרה אף פעם שהרגשתי "אוף, לא שלטתי על עצמי", או "אני רוצה לשתות אבל יש בי חלק שלא רוצה" כי תמיד כששתיתי, על אף שידעתי שאני אקיא מן הסתם וכו', ידעתי גם שההחלטה הייתה שלי לגמרי, לא הרגשתי שאני לא רוצה אבל אני חייב, לא הרגשתי שוני ברצון שלי. אני בטוח במבט לאחור שהייתי עושה אותו דבר שוב. אתה יכול לומר שבכל צומת החלטות שהיית בנוגע לתאווה, במבט לאחור - היית מחליט אותו הדבר??? אתה שלם עם כל החלטה והחלטה? אם לא, למה לא??

'בעצתך', אני מבין אותך לגמרי, אני מבין לגמרי את המקום הזה שאתה לא יודע אם אתה באמת רוצה את זה או שאתה לא רוצה את זה.
אבל בראיה שלי לאחור אני יכול רק לומר שעצם ההתעסקות בשאלה הזו וזה שהיא מציקה לנו מעיד שאנחנו מכורים, אבל הנפש שלנו לא השתכנעה מספיק. זה נובע דווקא מהייציבות הנפשית הבריאה שלנו, ההרגשה שאנחנו שולטים על הרצונות שלנו. קשה לנפש לקבל שאין לה שליטה על רצון מסויים. מתי היא תשתכנע? זה שונה אצל כל אחד. אצל אחד זה אישתו ומוסד רווחה (מצטער 'פנימה' שאני לא זוכר הכל ) ואצל ההוא מהספר הלבן זה כשראה מפרקת נשברת מול העינים..
"הגעה לתחתית של עצמך" בשבילי היא לא איזו נקודת שפל או איזה מקרה טראגי שקורה למכורים כל שהם, בשבילי זה בסה"כ ההוכחה שלי לעצמי והשכנוע של הנפש שלי שהיא איבדה את השליטה על אחד הרצונות שלי. אצל מכורים אחרים זה בסה"כ היה קצת יותר רחוק וטרגי, אבל כל מכור מגיע לזה, במוקדם או במאוחר.
. 
אז לא משנה כמה ישכנעו אותנו בזה ויסבירו לנו בהסברים פסיכולוגיים מפורטים ומדעיים, בשבילנו נצטרך להשתכנע מעצמינו לבד. וההוככות יהיו הנפילות שלנו, כי כמעט כל נפילה מוכיחה לי יותר ויותר עמוק כמה אני מכור. אתה תשתכנע אולי גם בעניין הזה עצמו - שתרגיש בכל לבך שאתה לא רוצה את זה לעולם (אולי גם תכתוב את זה לעצמך כדי להזכר/להווכח) ושאתה שולט בזה לגמרי, ובסופו של דבר תגיע נפילה (עם כל הצער) שתוכיח לך אחרת. (אתה בטח שואל את עצמך "איך לעזאזל הוא כל כך בטוח שאני מכור ושאני אוכח בזה?" אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך: אם לא היית מכור היית יודע את זה בוודאות גמורה, לא היו לך שאלות)

לי היה קשה, וכעסתי על אותו אחד (סליחה ממך איש יקר אם אתה קורא את זה) אבל היום אני מבין אותו. אין למכור דרך אחרת להשתכנע אלא דרך הנפילות שלו.

בהצלחה לך והחלמה בריאה!
 

אשריך 'אהבת' היקר אהבתי מאד

2 נק' לחיזוק דבריך היפים
1 - הייתי במפגש פעם בקבוצה החיה ושיתף שם חבר נשוי בשנות העשרים המאוחרות של חייו את סיפורו ומדוע הוא בקבוצה,
הוא אמר שם משפט שגרם לי להתבייש בצורה הכי חריפה שקרתה לי בקבוצות:
"שלום חברים אני X ואני מכור לתאווה, אוננתי שלש פעמים בימי חיי....
ראיתי בזווית העין כמה מחלימים וותיקים, לא מצליחים להתאפק ומחייכים מתחת לשפם - 3? הוא אמר עכשיו שהוא אונן רק 3 פעמים בימי חייו? מה הוא רציני מה הוא עושה פה? הוא לא שכח להוסיף כמה אפסים?... 
הוא המשיך והסביר - "הרגשתי אחרי הפעם השניה שאני לא שולט בזה, ואני מפחד להתדרדר.. וכו', התחלתי לגלות שאני מסתכל על תמונות לא צנועות, ואז אחרי הפעם השלישית הבנתי שזהוא אני כנראה חייב עזרה אני לא מצליח להתגבר לבד ולכן אני פה זקוק לעזרתכם."
הוא הצליח לזהות אצלו את החוסר אונים ממש ממש מוקדם, ואני ממש ממש התביישתי מעצמי..
2 - הצעדים הם שיטה לא קלה, כי היא דורשת המון כנות ענווה וסבלנות, אדם מכור 'ברסמי' עם חצי רגל בקבר יכול באמת להיות במצב הזה בלי הרבה להתאמץ, לאדם כמוני זה ממש ממש קשה, ולכן גם קשה לי להגיד שאני 'מכור' כי זה פוגע לי מאד בתחושת ההערכה העצמית (המזויפת בחלקה) שלי, קשה לי עדיין לקבל את זה ששולטת עלי מחלה שאין לי את הכוחות ל 'ריב' איתה ולנצחה, לדעתי כי המחלה הזאת היא הדרך של ה' לומר לי - "חביבי אתה חייב אותי לצידך כל הזמן, כבר כמה שעות ששכחת ממני - קח קבל איזו תאווה ונראה אותך מתמודד לבד.. בהצלחה חביבי".
אחוזי ההצלחה אצל האנשים שעושים את הצעדים ברצינות ע"פ מה ששמעתי הם מאד גבוהים, הבעיה שגם אחוז האנשים שבאים לקבוצות ונושרים בסוף בלי החלמה, הם ג"כ מאד גבוהים, לכן החבר שדיברת איתו אמר לך שיש צורך לזחול לקבוצות בשביל להצליח, הזחילה שהוא דיבר עליה הכוונה - להרגיש באמת בפנים כאב מההבנה שאני לא מצליח לבד להתגבר על זה, אני חייב כרגע עזרה חיצונית, קשה לביצוע ככל שתהיה.
וכדי להגיע להבנה הזאת כפי שכתבת אין עצה ואין תבונה אלא - להתפלל לה' שיעזור לי לההגיע להכרה הזאת בצורה רגשית ומלאה, או פשוט לסחוב את המחלה עד שהזחילה תגיע לבד מעצמה או שלא, יש הרבה שאלה חייהם למרבה הצער, חיים עם המחלה על אש נמוכה.
ואז ה' שולח להם איתותים אחרים כמו הפסדים כלכליים כואבים, ילדים עם מחלות ל"ע או אשה עם כרטיס אשראי ללא תקרת משיכה... 
אני עוד לא מוניתי למזכיר האישי שלו בעולם (בעצם כן.. כמו כל יהודי דתי אחר אבל הוא עדיין לא מעדכן אותי במניעים למעשיו..)
אבל כך אני רואה את עולמו המופלא והכואב לפעמים של יוצרי הכל יכול.
בהצלחה בכל אשר תפנה והחלמה מלאה  

תודה פנימוש היקר,
הסיפור הראשון שכתבת פשוט גדול! אם לא היית אתה מספר לא הייתי מאמין...
העניין השיני - זה נראה לי גם הסיבה לכך שהיא היא העובדת, כי היא פשוט הכי קרובה לאמת הפנימית של הבנאדם, לא מיפה לו את המציאות. היא מתחילה מהשורשים הכי עמוקים

תודה רבה חברים.
לפנימה, בקשר לתחתית האישית, יש איזה משפט שאומר שמגלים אותה כשמפסיקים לחפור...

אהבת חסד (דרך אגב, ראיתי פה משתמש 'החפץ חיים'. אתם קשורים במקרה? ), כתבת:
"מה אומר לעצמו אחד שמגדיר עצמו לא מכור? אני יכול להפסיק כל פעם שמתחשק לי. לא תמיד אני כל כך להוט לזה. אני הייתי עושה את אותו הדבר שוב אם הייתי באותו המקום. בקיצור, כמו שאני אומר על גלידה למשל."
אם כך, בוא ניקח לדוגמה הליכה לישון מאוחר.
קשה לי לפעמים ללכת לישון מוקדם, לא תמיד קשה לי. אבל לפעמים לא הייתי עושה את זה שוב. ("אוף! עוד פתאום נתקעת עד 1 בלילה...")
האם אני מכור ל'לא ללכת לישון בזמן'?
(גילוי נאות בהקשר הזה, זה קשור גם למחשב. ואליו בהחלט יתכן שאני מכור...)
לא עולות לי עוד דוגמאות מספיק טובות לדעתי, אבל אני מקווה שיובן הרעיון. בעצם יש חוסר אונים נגד כל מיני התנהגויות בחיים, איפה הגבול (חוץ מתדירות ועוצמת הכאב...)

שוב פנימה,
סיפור מעניין מאוד. הוא דיבר עם הקו החם של SA/שמור עיניך? (נשמע לי מוזר שהם ישלחו אחד כזה לקבוצות)
אתה באמת מאמין שיש לו חוסר אונים דומה לשלך?
בקשר לזחילה, לענ"ד הצורך בזה הוא שאדם שמגיע בזחילה הרבה יותר מוכן לעשות את ה-כ-ל בשביל להפסיק
לעומת אדם שסתם קצת כואב לו ולא מוכן באמת לוותר
(חושש לפעמים שאני מהסוג השני...)

נתן במתנה כתב on בלתי ידוע:

נזכרתי שחשבתי לשים את הידיים (אולי אפילו טיפה שמתי, אבל לא הייתי אמיץ מספיק) על ה'פלטה' (של שבת) כדי שיהיו כוויות ואני לא אוכל לאונן...
(זה שאני כותב את זה בטח מגיע מפגם אופי של להרשים כמה אני תותח ויש לי סיפור משהו-משהו)

'בעצתך'
לא ולא. שני דברים נפרדים כל עוד אתה שואל אותי. 
כי כל דבר, גם שינה בזמן (כל עוד היא לא נגזרת מהתמכרות אחרת כמו שאמרת) אני יכול לומר שבמצבי באותו זמן הייתי פועל אותו דבר. אני מבין את עצמי.
בתאווה אני לא מבין את עצמי (כל עוד אני לא מודה בהתמכרות שלי), בפרט אחרי שעשיתי כאלה החלטות חשובות ומרחיקות לכת, נכנסתי לטבלה, וקראתי והשתכנעתי כמה זה לא טוב ובכל זאת עזיתי את זה. כאן אני לא מבין את עצמי לאחר מעשה.
אלא אם כן אני מכור.

נ.ב. אם הוא באמת החפץ חיים אז נראה לי שאנחנו קשורים