ההיגיון הפשוט אומר שאנחנו עושים מה שאנחנו מאמינים בו. אם למשל אני מאמין בחשיבות של נהיגה זהירה, אז אמנע מדיבור בפלאפון בזמן הנהיגה. זה הגיוני, אבל זה פשוט לא נכון. עשרות ומאות מחקרים בפסיכולוגיה הוכיחו את ההיפך: אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים. במקום הגישה שנראית כל כך פשוטה לפיה הפעולות שלנו הן תוצאה של העמדות, מגיעה הפסיכלוגיה החברתית ואומרת שזה ההיפך: העמדות שלנו הן התוצאה של הפעולות שלנו.

דוגמא פשוטה תבהיר את זה. היינו חושבים שאדם שיש לו עמדה שלילית על עישון הוא יהיה גם זה שלא מעשן, ואילו אדם שהעמדה שלו לא כל כך נגד יהיה בעל סיכוי גדול יותר לעשן. אבל המציאות היא שזה ההיפך: מי שלא מעשן, עמדותיו נוטות יותר לכיוון הסכנה שיש בעישון, ואילו מי שמעשן משנה את דעתו ומשכנע את עצמו שזה לא כל כך נורא. באותו אופן, אנשים שעושים פעילות גופנית ואוכלים בריא הם גם מאמינים בחשיבות של אורח חיים בריא, ולא אנשים שמאמינים בחשיבות של אורח חיים בריא עושים פעילות גופנית ואוכלים בריא...

יש כמה הסברים לתופעה הזאת שהיא מנוגדת למה שנראה לנו טבעי כל כך. אחד ההסברים הוא שאנחנו לא באמת יודעים במה אנחנו מאמינים, ואנחנו מסתכלים על הפעולות שלנו כדי ללמוד מהן. אם אני רואה שאני מעשן, כנראה אני לא כל כך מאמין בסכנות של העישון. אם אני רואה שאני נמנע מעישון, כנראה אני מאמין שזה מסוכן. הסבר אחר הוא שאנחנו פשוט לא רוצים להרגיש לא עקביים ולכן משנים את האמונה שלנו שתתאים למה שאנחנו עושים. למשל אם אני מעשן אבל יודע את הסכנה שבכך, אז אני משכנע את עצמי שזה לא מסוכן. אחרת, איך אוכל להסביר לעצמי את מה שאני עושה? הפער בין המעשים לבין האמונות, גורם לנו לשנות את האמונות שלנו שיתאימו למעשים שלנו.

עד כאן על רגל אחת התופעה וההסברים. למה שזה יעניין אותנו? הסיבה לכך היא שבתכנית 12 הצעדים הבינו את העיקרון הזה עשרות שנים לפני שהפסיכולוגים זיהו אותו ונתנו לו שמות יפים ולועזיים (כמו תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי למשל). כאשר מגיע חבר חדש שאומר שהוא רוצה להחלים אבל לא מאמין בתכנית ולא מתחבר לרעיונות שלה, אומרים לו "תביא את הגוף". אל תחשוב על כלום, אתה לא צריך להאמין בכלום, פשוט תתחיל לעשות. אם אתה באמת רוצה להחלים, אתה לא צריך כעת להאמין בשום דבר, במקום זה תבוא לפגישות. תעשה פעולות. אם תתמיד - העמדות שלך כבר ישתנו מאליהם.

וזה לא רק לחבר החדש. המוטו הזה מלווה אותנו לכל אורך הדרך. פעולות, פעולות, פעולות. אפשר להבין את התכנית הכי טוב וגם להסביר לאחרים, אבל זה לא עוזר. במקום זה אלו שעושים פעולות, גם אם הם לא מבינים בדיוק - זה עובד והם נשארים נקיים. במקום לומר: תלמד על התכנית וזה יגרום לך לעשות, אומרים בדיוק את ההיפך: תעשה את התכנית וזה יגרום לך להאמין (וגם אם לא תאמין - זה לא ישנה כלום כי הפעולות הן מה שחשוב).

בימים קשים שהתאווה חוזרת לבקר, אין משמעות לשאלה כמה אני מבין טוב את התכנית ואם אני יכול לעשות עליה דוקטורט, וגם לחילופין לא משנה אם בדיוק יש לי ספקות בנוגע לשאלה עד כמה התכנית נכונה ולאיזה צעדים אני מתחבר פחות. הדבר היחיד שחשוב הוא שאעשה את הפעולות. אם אני עושה אותן - העמדות שלי כבר יזוזו לכיוון הנכון.

אגב, מי שזיהה את זה לפני הרבה יותר זמן היו כמובן חז"ל שאמרו "מתוך שלא לשמה - בא לשמה", או בתרגום לעניננו: תעשה פעולות ובסוף גם ישתנו העמדות שלך.

כל כך נכון ורלוונטי לכל כך הרבה צדדים בחיים שלנו

יפה מאוד. תודה רבה.
אשמח לשמוע ממך לגבי פעולות של ויתור. כי אני כנראה לא מוכן מספיק לוותר. יש פעולות (חוץ מתפילה) שאני יכול לעשות בכיוון ויתור עד שהרגשות יגיעו (או שלא...)?
יכול להיות שלא סבלתי מספיק, ואז אני נידון לכישלון בעניין הזה?
אני לא יודע אם זה נכון, כי כן סבלתי. העניין הוא, שא. הכאב של לא להשתמש גם לא מבוטל ו-ב. אני "שוכח" את הכאב של 'אז'

יפה מאוד, הרבה רעיונות של התוכנית נמצאים כבר בדברי חכמחם, גם זה חז"ל גילו לנו מזמן באומרם שלב נמשך אחרי מעשים.

אוהבים