אחת מהבעיות שלי כמכור, ואולי הבעיה הגדולה מכולן, היא בעיית הגבולות. אני אדם חסר גבולות. אין לי את היכולת להגביל את עצמי. ברגע שיש משהו שהראש שלי מספר לי שהוא מה שיעשה לי טוב, אני יעשה אותו בצורה כפייתית מבלי יכולת לתת לו גבול.

בגדול זה מה שהרס לי את החיים. לא היו לי גבולות בשינה, לא יכולתי לקום בבוקר. לא היו לי גבולות בדת, לכן יכולתי לעבור על כל הדברים של הדת. לא היו לי גבולות בלמידה, לכן לא הסכמתי להשקיע מאמץ בלמידה והוספת ידע. לא היו לי גבולות כספיים, לכן בזבזתי את כספי עוד לפני שקיבלתי אותו, ועוד ועוד....
היום בהחלמה אני מנסה לבנות לעצמי מערכת חדשה של גבולות וקווים אדומים. המיוחד הוא שאני מנסה לבנות גבולות של עצמי, ולא גבולות של אלוקים או של אבא שלי, אני בונה מערכת גבולות שאני רוצה בהם, כי אני מבין שזה מה שיציל לי את החיים.

זה אחד מהדברים הקשים והכואבים בהחלמה. גבולות כוללים ויתור, כנות, לספר לספונסר או לאשה לפני שאני עושה דברים, ובמקרה של טעות, לחשוף אותה אחרי. אני מנסה להבין מה אלוקים רוצה ממני במקום שבו אני היום ובמקומות האלה להניח גבולות. למשל לא לוותר על יום בלי הנחת תפילין וכד'. אני גם צריך לשמור על גבולות הטינה, השפה, האנונימיות ועוד... בעצם להתחיל את החיים שלי מחדש ולקחת אחריות על החיים שלי בגלל שאני רוצה את זה.
החוויה שלי לא קלה במקום הזה, היות ולוקח הרבה זמן עד שלומדים להעמיד גבולות. אחת התוצאות היותר שכיחות אצלי זה התפוצצות ופריקת עול כתוצאה מעומס גבולות. ובעצם כבר הרבה זמן אני מסתובב בתוך הקונפליקט הזה של העמדת הגבולות. מצד אחד אני מבין שגבולות זה דבר חיוני בשביל ההחלמה והחיים שלי, מצד שני פעם בחודש באה לה התפוצצות גבולות.
הרבה זמן התחבטתי וכאבתי את הנושא הזה, זה היה המחסום שלי בהחלמה ובחיים, תקרת הזכוכית שלי.

לאחרונה בנוסף להשתתפות בקבוצות אס איי התחלתי להשתתף בטיפולים נוספים למיניהם, טיפול אחד מאוד עוזר לי לבנות גבולות לדברים השליליים, ללמוד לזהות את הטריגר שיביא לפריצת הגבול כבר בתחילת הדרך ולדעת להגיד לעצמי שאני אכן אחראי למעשי ולתוצאותיהם, אבל שוב, בזה אני מומחה כבר שנים שאני נלחם בגבולות השליליים ותכלס' זה לא עובד.

אמרתי את זה למטפל שלי, הסברתי לו שאני כבר מיואש מלנסות, היות ואני כבר יודע שעוד תקופה קצרה יבוא הפיצוץ. אבל אז הוא חידש לי דבר מדהים, הוא הסביר לי שכמכור, אחת מהבעיות שלי זה פרפקציוניזם, היינו- או הכל או כלום, ולכן כשאני בהתקף החלמה אני ישר נהיה המחלים הכי גדול, מקפיד על הפעולות כאילו זה דאורייתא, רציני, מתקדם ועוד, ואילו כשאני בסבב שימוש אני יכול לעשות דברים הזויים קיצוניים לצד השני. ומה שאני צריך ללמוד זה להתמודד מול הפרפקציוניזם בשני המישורים. א. שגם אם מעדתי ונפלתי זה עדיין בסדר וזה לא אומר שאני חייב לשבור את כל הכלים. ב. שגם אם אני בהחלמה אסור ואסור לי לעשות יותר מידי דברים, אני חייב לעשות סדר, ללמוד להקפיד על מה שקל לי ורק לאט לאט ועם המון הכוונה להוסיף על עצמי עוד דברים.

תתפלאו אבל כמה שזה נשמע פשוט, זה בכלל לא פשוט.

לדוגמא, שבוע שעבר אשתי הייתה בבית כמה ימים, באותם ימים הייתי במצב רוח טוב והחלטתי שבנוסף לתפילין שאני מניח בבוקר אני יעטוף את עצמי גם בטלית. אשתי מאוד שמחה לראות את זה, מבחינתה זו התקדמות יפה. ביום רביעי הייתי אצל המטפל שהסביר לי על הגבולות וביום חמישי אשתי חזרה לעבודה. עכשיו הייתי בבעיה, מצד אחד אני לא רוצה לשים טלית כי אני רוצה גבולות, וזה הדבר או הנכון, אבל מצד שני אולי מה ששמתי את הטלית היה בשביל שאשתי תראה ותעריך אותי יותר ועכשיו שאשתי כבר לא נמצאת אני לא רואה טעם לשים את הטלית, ואם כך הדבר הנכון הוא כן לשים את הטלית. אני לא ילאה אתכם בכל המכונת כביסה שלי בראש,
זו רק הייתה דוגמא לכמה אני שופט את עצמי ובעצם מפחד להרפות. הבעיה היא שאני עושה את הדברים באובססיה של התקדמות שהיא מעל לכוחותי ואז אני מתפוצץ. לא רק זה, אלא שיש הרבה דברים שאני פשוט לא מתחיל בגלל שאני יודע שאני לא יעמוד בהם, למשל אני לא יכול ללכת להתפלל בבית כנסת, כי אם כבר הלכתי לבית הכנסת אז אני חייב להתפלל את כל התפילה בכוונה, כי אם לא מה זה שווה?! אבל להתפלל את כל התפילה בכוונה זה ממש לא המקום שלי היום, אז אני לא ילך בכלל לבית הכנסת וכד'.

תכלס', בסופו של דבר לא שמתי את הטלית, סיפרתי את זה למטפל והוא אמר לי שמבחינתו הוא יותר שמח שלא שמתי מאשר אם הייתי שם, כי אני חייב חייב ללמוד גבולות, רק ככה אני יכול להגיע בסוף לאיזון (ודרך אגב, המטפל שלי הוא חרדי מאוד, הוא סיפר לי על הרב שלו בישיבה שכשהוא היה רואה תלמידים מסויימים מאריכים מידי בתפילת שמונה עשרה, הוא היה עוצר אותם באמצע ודורש מהם להפסיק כאן ועכשיו, והעברה עליו. זה כנראה היו בחורים שהוא זיהה אצלם את הכפייתיות והפרפקציוניזם, ובחכמתו הוא הראה להם שהאיזון והשפיות חשובים יותר, גם לאלוקים).

אז יש דרך, ויש עבודה ואסירות תודה שיש הכוונה.
מתפלל להמשיך בשפיות ובאיזון.

תודה לך. זה נכון גם אצלי.
מה שעשיתי (לפחות פעם אחת שאני זוכר...) שהלכתי לבית כנסת, הנחתי תפילין, התפללתי קצת עם עצמי והלכתי.
זו עבודה בעיניים של היצר/מחלה לנסות להשיג הכל - ובסוף אני נשאר בלי כלום

תודה 'חסר אונים' היקר -

התחברתי להרבה נקודות שהעלית, גם אני מתקשה לעשות לעצמי 'גבולות' בדברים הטובים (כתיבה פה למשל..),
מתפלל לאדון ללא ההגבלות, שיעזור לי לשים לעצמי גבולות. אמן.

נקודת 'האיזון' שכתבת היא לדעתי אחד הדברים הכי מורכבים בשבילי בחיי, כי היא בעצם משתנה כל הזמן,

מצד אחד אני שואף להתקדם בעבודת ה', מצד שני כל ההרגלים מושכים למקומות לא טובים או טובים ללא גבולות ואז זה ג"כ נהפך ללא טוב, אז מה לעשות עכשיו - כמובן צריך להתגבר, זה מה שלמדוני רבותיי, יש לי בחירה להתגבר,
ואם קשה סימן שאני בעלייה, 'קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים', 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת', ו'בשביל בניין עדי-עד' צריך להסכים לעבוד בבניין גם בשמש הקופחת ובלילות הקפואים וכו' וכו'
אבל מה הבעייה שיש לי כל הזמן חשש שאתאמץ יותר מדאי ואז 'אפגע' בעצמי באיזו שהיא דרך נפשית או אפי' פיזית, אגיע לתשישות שלא יהיה לי כח לעבוד או לעזור בבית או לעצמי.

אחד האנשים שהכי הרבה השפיעו עליי בחיי, דרך מאמרים שפרסם בבלוג שלו, הוא חוזר בתשובה שמרוב מאמץ עילאי לעבוד את השם עד נקודת האמת האחרונה ועד גרם היכולת הפיזית האחרונה שהייתה לו (מזכיר לי את שיטת 'הרבה מקוצק' למי ששמע) במשך חודשים על חודשים - הוא היה לומד ומתפלל עד כלות הנפש 18 שעות ביממה במשך חודשים על חודשים, ויצא ממנו תלמיד חכם בקנה מידה של דורות קודמים לדעתי, (ומבין גדול בנפש האדם דרך רבו 'הרב וולבה' זצ"ל שכבר כתבתי בעבר שלמד את זה והבין בזה ברמה לא מצויה), אבל ביום בהיר אחד הוא פשוט קרס נפשית, ולא יצא מהבית במשך המון זמן נראה לי משהוא כמו כמה שנים (אגב ג"כ מזכיר את הסיפור על 'הרבי מקוצק' שהסתגר בחדרו במשך 20 שנה עד לפטירתו), ואז נראה לי כתב את מאמריו בבלוג.

יש לי ג"כ פחדים מבחינה 'גנטית' תורשתית מדברים שקרו לאבי שיח' ואין כאן המקום להאריך.

הראש ישיבה שלי זצ"ל נהג לומר שיש לשו"ע עוד חלק שלא נכתב, כי הוא אינדיבידואלי לכל אחד כפי טיבעו שחננו הבורא.
ואעיז לומר שלעניות דעתי ייתכן אפי' שמה שכתוב בו זה לא לבצע חלק מהשו"ע שכן נכתב בכרכים האחרים, בתקופות מסוימות בחיים, ע"פ נקודת האיזון הנוכחית שלי, ולכן חייבים קשר עם דמות רוחנית שתדריך אותי מה כרגע עליי לבצע - ואני כותב זאת לעצמי.

יש הרבה סיפורים על גדולי ישראל ואפי' החפץ-חיים למיטב זיכרוני שהרופאים אסרו עליהם ללמוד לתקופה מסוימת, והם ביצעו את ההוראה הזאת, עם כל הקושי העצום שבטח זה גרם להם.

התקווה שיש לי לכל המצב שתארתי היא התכנית הזאת של י"ב הצעדים.. ואסביר בקצרה.

השתתפתי ביום חמישי האחרון בסדנא של 12 הצעדים עם יהודי חרדי מאד חביב, שבחיוך ועליצות מצליח סיפר לנו סיפור חיים ממש קשה וכואב - מבחינת הנפילות שלו והמקומות ההזויים שהתאווה לקחה אותו אליה עד לפני שלש שנים.

הוא תיאר שבעזרת הצעדים שהוא מבצע על כל צעד ושעל.. - (ומרוב שהוא עובד אתם זה לוקח לו כמה שניות בודדות לעשות אותם) הוא נכנע ומכניס את ה' לסיטואציה, ו'זורק' לו את ההתמודדות שנקרתה בדרכו, והקסם הוא אומר שזה פשוט עובד, הוא לא מבין איך ולמה וכמה אבל הוא רואה בחוש ניסים כל יום, והוא סיפר לנו כמה מדהימים.

מה שזה נותן לו הוא טוען זאת שלוות נפש, כי כל פעם שהוא מוצא את עצמו מתחיל להיאבק עם רצונות ומחשבות שהוא מבין שלא טובים לו הוא '''מוסר' אותם לכל יכול, והוא כבר 'מבצע' את העבודה ללא מאמץ מצידו.
כך שתחושת המאבק בקשיים וברצונות נעלמו לו רוב הזמן.

במאמר מוסגר הוא הפציר בנו לא להתמהמה יותר מדאי בעשיית הצעדים גם אם הם לא יהיו מושלמים מדאי,
הוא ציטט מחלים מאד וותיק ששמע פעם בקבוצה של SA שאמר - "אף פעם לא ראיתי מכור שנפל בגלל שביצע מהר מדי את 12 הצעדים, אבל ראיתי מאות שנפלו כי ביצעו אותם לאט מדי".

וגם נתן לנו תרגיל משעשע ו'כואב' שמאד אהבתי ואני מציע לכל אחד לעשות עם עצמו - לקחת דף לשרטט קו לרוחבו, ולרשום משני עבריו שני מכתבים - מימין - "מכתב פיטורין לרבש"ע", משהוא בסגנון - 'ריבונו של עולם הכל יכול הריני פנימה בן.. לפטר אותך מלעבוד אצלי מכאן ולהבא'... ובמכתב השני לכתוב חוזה העסקה שלי אצל רבש"ע - הריני פנימה בן... מביע פה בכתב שברצוני להתקבל לעבודה אצלך, ריבוני הכל יכול, והנני בטוח שבסעיף 'השכר' שאני משאיר ריק אתה תמלא לי דברים שמעבר לחלומותיי הוורודים ביותר כרגע. על החתום...

ייתן ה' שאזכה להידבק בו ולקבל שלווה בכל התמודדויותיי בחיים. אמן.
בברכת "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה",
לך לי ולכולנו.

התחברתי, תודה.