חש צורך לשתף בתובנות שהגעתי אליהם אחרי 4 ימי שימוש רצופים.

אני ברחן סידרתי. מדמיין כפייתי. ככל שהדמיון חזק יותר ושואב יותר כך אקפוץ עליו ואשאב לתוכו בשמחה. כל ההתנהלות שלי בחיים מנוהלת ע"י הדמיון שלי. הבורסה, התואר, קבלה, כנראה שהכל מכל כל קשור לזה מי במעט ומי ברב. אני חייב להיות מודע לזה שאני בורח, אבל לא לברוח מזה. אז יש לי פעולות שאני חייב לעשות (אבל לא עושה) טלפונים, אסירות תודה, קריאה. וכשהתאווה חושבת להתעורר, וגם כשהיא לא, כניעה תפילה ומסירה לה'.
שמעתי היום צעד ראשון מיהודי יקר.. וואו. איזה מסכן. פשוט קורבן של החלק הרע של המציאות. שלב אחרי שלב בחיים שלו אנשים מנסים לנצל אותו ולפגוע בו. רבנים, חברים ועוד. אנשים שהוא מכיר וסומך אליהם וכמה מהם לאהבה והערכה. נוגעים ומלטפים ומשכנעים שאין מערכת יחסים ללא ניצול.  ותוך כדי הוא באוננות ופורנו, ומאונן בהרהורים על עצמו. פשוט מסכן. אבל הנה בזכות התוכנית, נקי כמה חודשים. לא יאומן. איך אני מקווה לראות איך כל הרפיסות והחולשה הזאת נהפכת לעוצמה גדולה. איך יהיה מגדלור של עוצמה והענקה. איך אני מקווה לראות את קרימת הבשר והעור על הגווייה. איזה תוכנית מופלאה. איזה עוצמה של חברים. וספונסר.
זה כל כך לא הסיפור שלי. מעולם לא הרגשתי המסכן המנוצל. מעולם לא ניצלו אותי מינית. פעם אחת בגיל 15 ניסה איזה תמהוני להתעסק איתי והציע לי כסף, שלפתי עליו סכין והרגשתי גבר גבר. המשפחה שלי סבבה והחברים שלי אוהבים ומעריכים אותי.
אבל אולי כן. אולי כשחטפתי מכות והשפלות בכיתה ה' זה מה שגרם לי לברוח לספרים ולחשוב שאני טרזן. והשתכנעתי. וזה בנה לי אישיות חדשה מחוסנת מפגיעות. כי אני גיבור העל של הספרים. לוחם הקומנדו המתוחכם, הסמוראי הכל יכול, איש העסקים הגאון, ועוד ועוד. ואחר כך בכיתה ט' כשירדו עלי, פגעו עמוק יותר וחזק יותר, בניתי לי חומות גבוהות עוד יותר. חומות של אטימות. חוסר רגישות, שום דבר לא יכל להגיע אלי, הן אני הגיבור של סטיפן קינג ואליסטייר מקלין. אני לא פראייר.
כן, ההתקרבנות מבריחה אותנו אל הדמיון. כבר 12 שנה אני חושב שאני אדם בריא ויציב, שיודע להכיל ולהתמודד עם הסריטות שלו ולא מתמסכן. שיודע להעניק ולייעץ. שיודע לחשוב ולהתבונן וגם ליצור. זה נכון, אבל הכל מכוח הבריחה, לא מכוח המציאות. הבריחה נתנה לי כוח, הצמיחה לי כנפיים, נתנה לי את התעוזה לחשוב ולהתבונן.
כל עוד זה לא הגיע למין.
הפורנו, זה כיבה אותי. זה כבר לא רק בראש. זה כבר ויזואלי, חי. שעות על גבי שעות. לילות ללא שינה מביאים אותי אל ימים מלאי עצבים ודיכאון, שמובילם שוב אל הלילה הלבן הבא. בלי יכולת להפסיק. העיניים נעצמות כבר, האבר כבר לא עומד, כל הגוף צועק "לישון"! ואני עוד דבוק למסך. ואחרי שינה של שעתיים קם אוכל משהו שנותן לי כוח, מסתובב קצת עושה משהו לא משמעותי וצובר מספיק מלאות נפשית שאוכל שוב לזרוק אותה אל\על המסך המקולל. זה מחק לי את היכולת לחשוב, ליצור רצף מחשבתי בעל היגיון, מנע ממני לקרוא טקסט פשוט ברצף, ליהנות מסרט טוב או ספר, לדבר בצורה רציפה והגיונית. זה יצא מפרופורציות, יצא משליטה.
זה בריחה חזקה יותר מכל הבריחות. כל חיי התכוננתי לבריחה הגדולה מכולם, וכשהיא באה קפצתי פנימה, בחדווה צללתי פנימה על מנת להיאבד שם. היה לי שם מרתק ונוח. ארץ הפלאות הפרטי שלי. שם הפנטזיות מהילדות משתחררות וקוראות לעצמם דרור. שם כל מאוויי הסמויים יוצאים לפועל. מקבלים ממשות.
אולי התאווה היא מתנת חיי. הביאה אותי אל סוף מנהרת הבריחה. אל הקצה של הקצה, שם, אחרי שמקלפים את שכבות הבוץ והחרא, יש רק מראה. אני רק חייב את האומץ להביט בה. לראות מה משתקף ממנה, ולהתחיל לפעול עם הדמות הזאת. עם עצמי. עם פגמי האופי שלי. עם מה שאני באמת. הלוואי.-           

אח יקר

מזדהה עם כל מילה כמעט, תהיה חזק אל תתייאש אף פעם מההחלמה, בסוף הרצון והאומץ לעשות את מעשיי ההחלמה שמתאימים לך, יגיעו.
מתפלל לה' שיראה לך את הדרך לקבל ממנו את החוסר הפנימי ושהרצון והאומץ יגיעו תכף ומייד ממש 

אני חש שאתה חש 'עצם הרע'..
תנסה לחפש נקודה פנימית שנסתרת אולי כרגע אבל בתחושתך היא אמיתית ועמוקה, של טוב שיש בך ותכתוב אותה על דף,
תקרא אותה בקול כמה פעמים עד שתתחיל להרגיש 'עצם הטוב' כי ככה רבנו אמר (וסליחה שאני מנכס אותו בלי חזות מתאימה..) 
תקרא פה על זה קצת מקווה שיועיל - http://sodhanekuda.com/%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8/%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%94%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A9%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95/


לילה טוב ושמח אח יקר.
גם אצלי כל הגוף צועק לישון... ותודה על השיתוף הכואב.
אוהבים אותך כמו שאתה

ואוו חבר יקר.
הזדהיתי מאוד עם הטירוף של המחלה, ללא אוכל ללא שינה רק עוד ועוד תאוה מבלי יכולת להתנתק.
תודה שהזכרת לי על הטירוף הזאת.
מתפלל לאלוקים להתחבר איליו להיום.
כ"כ לא רוצה לחזור לשם.

אוהבים
אדיקט

הפוסט הזה מזכיר לי את הדברים שאני מנסה להדחיק. ובגלל זה הוא כ"כ חשוב. זה מה שנותן את האנרגיה להמשיל ולהשקיע בהחלמה, כדי שלא לחזור לאותם מקומות אפלים שהיינו בהם

תודה רבה רבה! מאוד נהניתי לקרוא! 
(פתאום יש משמעות גם לימי ה"לכלוך" שצברנו   אבל כנראה שככה זה בהחלמה - מחלימים מהנפילות ממש)

הבריחה הזו היא מה שלימדה אותי שאנחנו כאן לא רק בשביל גמילה מאוננות, אלא בשביל דבר גדול הרבה יותר. אנחנו כאן כדי לחזור אחורה, לחטט בשורשים העמוקים ביותר של הפגמים שלנו ולהתחיל להתמודד לאט לאט עם כל הפגמים שהשארנו מאחורנו בלי טיפול, ממש מההתחלה.

פתאום באיזשהו שלב נופל לך האסימון שהאוננות היא הבעיה הכי פחות משמעותית משלל הבעיות שצברת. האוננות היא אומנם הגורם אבל הבעיות שנוצרו - אוהו כמה הם גדולות. ואם לא נתקן הכל מהשורש לא רק שנמצא עצמינו מאוננים שוב, אלא גם ניפול ונעמיק בחפירה שחפרנו במשך כל חיינו. (ואם בבריחה עסקינן - זה כמו לברוח מהכפית עם האוכל - ה"אוירון" שאמא עושה - במקום פשוט "לאכול" אותה...)
וזה - בשבילי היום במבט לאחור - הרבה יותר גרוע.

תודה שוב לכולכם, בהקשר זה ובהקשרים אחרים.