כלי סדוק:
הולך עומד יושב, ולעצמי חושב, איך למרות רצון טוב, שוב נכשל;
מופתע אך לרעה, המציאות אינה צפויה, שוב מצאתי, עצמי מחולל.
חשבתי וטעיתי, שמפניי אני בטוח, וכן במעשיי, מגיני כבר לא נכלל;
כמה שטעיתי, בתמימות אני תהיתי, אבל כעת, אני מבולבל.
איך מכאן צומח, מזמן כבר לא פורח, כיצד אוודא, שהצמח יגדל;
לקרב הושלכתי, זאת כלל לא ביקשתי, לברוח זועק, לצאת מזה הסל.
גופי שוב סוגד, אני נוטל את האשמה ולא בוגד, הקשר שוב נבלל;
היגיע היום, בו לגופי מושל אהיה, ואז שוב לא יהיה, גופי מושפל.
כל עוד נשמתי, את אלה המילים הופכת לשירי, לאזיקיה גופי, משועבד מוגבל;
כולי תפילה ליום, בו יציית גופי בדום, ונשמתי תהלל, על שממאבק זה צמח גדל.
