לאחרונה אני שומע בלי סוף סיפורים,על ראש ישיבה שברח עם גויה לחו"ל,מורה שעזבה את ילדיה,אברך שסיים ש"ס ועזב את הכל בגלל האינטרחטא, ואני מנסה להבין,אני בעוונתיי לא הגזים אם אומר שנפלתי אלפיי פעמים בימי חלדי,ואף פעם לא עלה בדל מחשבתיי לעזוב את הכל,מה זה קשור?,חוץ מלהרגיש זיפת וחרטה עמוקה וניסיון איך לצאת מזה לא חשתי בכלום.
ואני מנסה בכל זאת להכנס לראש שלהם,עזבתם הכל אין כיפה אין שבת עריות חופשי, יום יומים, איך אפשר להמשיך אם השקר בינם לבין עצמם?,אני כזה צדיק או משהו ב די.אן.איי הבסיסי שלהם, לקוי ,או לא יודע מה,זה הכניס אותי ממש לחרדות,אני לא רוצה לעזוב את הכל בגלל נפילה....  

העלית אותי מהאוב.... אני מכין לך תשובה ארוכה ומפורטת ומנסיוני האישי והכואב, המשך יבוא.....

שלום אח יקר

אכתוב בכמה מילים מה אני חושב בנושא, גם לי היו תהיות וחששות - אם בארזים נפלה שלהבת מה אומר אני?
אציין רק שאינני חש קרוב אפי' לדרגה של אדם שפועל פה בעולם בצורה שאכתוב להלן, אבל זאת השאיפה בעז"ה.

להבנתי יש הרבה מאד אנשי שלומנו מכל הרמות והסוגים ואורכי הזקן והמשרות..  שמקיימים כלפי חוץ הכל בדקדקנות מופלגת אבל דבר אחד ומאד בסיסי חסר להם - 

חסר להם חיבור רגשי ואמיתי עם בורא עולם!
זה הכל. (לענ"ד כמובן).
אם יש את זה -
יש דרך יותר ברורה בחיים הדרך שהוא ייעד לי,
יש כיוון לאן עליי להתקדם,
יש הבנה איפה צריך לתקן מה מפריע לי להתחבר אליו רגשית,
מה מסיח את דעתי ממנו יתברך במהלך היום,
מה גורם לי להתקרב אליו יותר, ומה מרחיק אותי ממנו.
יש תחושה פנימית חזקה והבנה מוצקה, שהטוב האמתי שבאמת ימלא לי את החלל, יתן לי את  התחושה ש'מצאתי' את שאהבה נפשי - נמצא רק בתוכי בחיבור שלי איתו - עם מקור הטוב שברא אותי רק בשביל להיטיב לי.

יש תחושה עמוקה ופנימית של רוגע ואושר אמיתי. (ככה לפחות אומר מי שהגיע לשם..)  

כמובן שאסור שהכל יושתת על תחושות ורגשות כי הם מושפעים מעוד המון דברים, צריך גם מחויבות בסיסית לקיים את המוטל עלי ללא קשר לרגש הנוכחי שלי כלפי בוראי (כל עוד אינני חש מצוקה אמיתית בחיי, שאז יש מקום לברר עם גדולי ישראל מה מוטל עלי כרגע אולי חובה עלי לקיים כרגע 'ביטולה זהו קיומה' לפחות בחלק מהדברים)

לפי איך שאני רואה את זה - 'הבורחים' לא פיתחו את הרגש הפנימי כלפי בוראם (זה דבר שצריך לעבוד עליו ולא אני האדם הנכון לפרט בדיוק איך לעשות את זה, רק אומר שזה לא מגיע מעצמו), לא ניסו לחוש את אהבתו האינסופית להם, כאבא. כפשוטו.
אבא שכל רצונו להיטיב עם בניו.

יש שעושים מצוות ואפי' לומדים כל היום בכולל ממקום של עול ומצוקה, מתוך רצון להיות ההוא וההוא וההוא, מתוך תחושה שזה יביא להם כבוד, כסף, מעמד, עולם הזה, ואפי' עולם הבא.

זה בסדר כל עוד הם מבינים שזה שלב ביניים שיקח אותם לאט לאט לעבר המטרה האמיתית של קיום תורה ומצוות בשביל עצמם בשביל להידבק בו יתברך, לשמה.

מי שחש כל חייו "יגעת בי", ולא חש "נגעת בי" (במובן המופשט של המילה כמובן..) התחושה הפנימית הזאת של החיפוש שלא נגמר אחרי משמעות ואחרי רוגע ואחרי תחושת מילוי אמיתית שלא גורמת לצמא מוגבר יותר.. תגרום לו בסופו של דבר לזרוק הכל וללכת על בטוח על הקורץ ועל התחליפים המהירים והמסוכנים - מסוכנים כי מרגע שטועמים מהם קשה להשתחרר מאחיזתם ע"ע סמים.

יש הרבה מאד שנמצאים במקום הדמדומים של בין המצבים שתיארתי ואולי אפי' נמצאים רק במקום בשלב הראשון של לחיות חיים יהודיים רק מתוך שיעבוד - ובכל זאת סוחבים את החיים איכשהוא - ייתכן שזה זכות אבות או שנפשם לא כמהה בעוצמה חזקה מספיק לקבל אור רוחני, דווקא האנשים הגדולים שטועמים כל יום רוחניות הם במקום יותר מסוכן אם לא יפתחו את החיבור הרגשי הזה לבוראם.

יש ה-מ-ו-ן מה להאריך פה לדעתי, וזה אחד מהנקודות שהכי כואבות לי בציבור שאליו אני משתייך בגאווה (עולם התורה החרדי לסוגיו), אני מרגיש שחסר לנו חיבור בבסיס של ההוויה של עצמנו - אל עצמנו אל העולם שאנו בו אל הארץ שלנו אל האדמה והפרחים והעצים והשמש והאוויר ושאר בני האדם שנראים קצת שונה מאיתנו...
אנחנו מעופפים כל היום בשמיים, מחפשים להתמלאות רק מאור רוחני טהור, שזה דרגה של מלאכים או בני אדם כמלאכים, ורובנו נולדנו עם ייעוד של להיות 'רק' בני אדם, או לפחות לעבור דרך השלב הזה בדרכנו להפוך פה למלאכים כבני אדם, אנחנו חייבים את החיבור היותר 'חומרי' ו'נמוך' לעולם המופלא שבוראנו יצר, וכך לחוש אותו בחוויה של אבא מרחם ומיטיב, ולא של אבא מצווה דורש ומעניש שלא אכפת לו מה אני מרגיש הבוקר - הוא 'מצפה' ממני להתנהג בהתאם לכללים הנוקשים שהוא קבע.
 
זה מה שלי יש לתת בתחום הזה שהוא באמת אינסופי לדעתי.
מקווה שהועלתי קצת
שיהיה לכולנו יום שמח ומחובר לבוראנו המיטיב 
   

 

לא יכול להאריך כרגע. רק אומר, שככל שנופלים עמוק יותר (ואין סוף לעומק שאפשר ליפול), הכאב גדול יותר.

ולא רק הכאב גדול יותר, אלא הפיצול גדול יותר. הפיצול בין היהודי הטהור והקדוש שאני רוצה להיות לבין מה שאני עושה בפועל. והפיצול הזה קשה מנשוא.

הוא כל כך נעשה קשה, עד שאט אט זה גורם לי להניח את היהדות שלי בצד. זר לא יבין זאת. אבל פתאום התפילה והתפילין, ועוד כל מיני דברים, הופכים להיות פתיחת הפצע הכואבת. הם מזכירים לי את הפיצול. הם מזכירים לי את חוסר ההצלחה שלי, את זה שאני כזה כישלון, למרות שבאמת רציתי להגיע כל כך גבוה. את כל הפעמים שפספסתי מצווה, או לא התפללתי בכוונה.

היהדות הופכת להיות משהו שכל כך כואב לי, נוקב עד עמקי תהומות הנפש, שמעדיפים לשים אותו בצד (וההגדרה של "בצד" כנראה גוברת והולכת עם חציית גבולות השימוש בתאווה...).

לכן, לאמיתו של דבר, מי שהגיע כמוני למצב הזה - אם אין לו תכנית החלמה, לא תהיה לו גם יהדות (וגם לא זוגיות, עבודה ושאר תחומי החיים של בן אנוש).

אם לא אומר עשרות פעמים ביום "אני חוסר אונים אנא עזור לי", לא אצליח להגיע למצב הנפשי שבו אני מסוגל להקפיד על קריאת שמע. ואם לא אהגה יומם ולילה בספר הגדול והלבן (ספרי היסוד של התכנית), לא אוכל להגיע למצב נפשי שבו אוכל להגות בתורה.

דברים מאלפים של כולם, כאלכו"מ (כל אחד לפי כבודו ומעלתו), אני חושב שמה שפנימה ויוספניס אמרו זה היה במקרו,בהסתכלות כללית,ומה שטהרני זה פשוט הקורדום שעושה את העבודה הקטנה בדרך להוציא את האדם החוצה,מאלף...

חייב להגיד שלא כך הדבר,
כל מי שחוטא בחטא הכי פשוט אפילו, מדרדר ברמות מאוד מסוכנות, והוא נמצא במצב יותר קשה מאשר אותם הרבנים שציינתי.
והסכנה מרחפת מעל ראשו, בלי שהוא ידע על כך.
האוון של החטא לא נעלם, הוא מצטבר ... והנסיון באמונה יבוא בהקדם ובמאוחר, וכל מה שצבר אותו אדם, מקטרגים וסנגורים יעמדו לצידו (ימינו ושמאלו) והם יכולים להכריע אותו לרעה.
"והוא ישלוט בהם" (בחטאים)
שקר גורר שקר.
לכתוב שיש מי שיותר טוב מהם זו טעות ושמחה לעד והערכה לא נכונה.
כשהיצר הרע מצליח להפיל בן אדם אחד גדול, אנחנו צריכים לדעוג.
כי על הצדיק הזה הוא השקיע הרבה כוחות ואת כל כולו להחטיא אותו [וזו מעלת הצדיק]... (עכשיו הוא עייף)... אבל כשהוא ייצבור כוחות הוא בטוח יחפש את הקורבן הבא שלו.
הוא עמד על הבית המקדש הראשון ששלמה בנה והחריב אותו (שלא עלינו) ומצא בשנית את הכוחות להרוס גם את השני, ומצא את הכוחות לשים אותנו ביותר מ2000 שנה גלות, והחטיא צדיקים (שלא עלינו).
אז כשצדיק נופל אנחנו חייבים להבין שעוד לא הגענו לרמתו כדי לקחת על עצמינו נסיון שכזה [אל תעמידינו בניסיון]
ועד כמה שישמע הזוי, כשצדיק חוטא [אם יתן לי השם יתברך להוסיף את החידוש הזה] אז הוא מחפר על כל עם ישראל, בדם החטא שלו, ולוקח את כל הקטרוגים על העם ביחד איתו.

ואנחנו בזמן הזה צריכים לאגור כוחות כל עוד היצר רדום.
ולהיות מוכנים לקרוע לו את הצורה ולא להשאיר ממנו שריד.
"לא ינום ולא ישן שומר (דלתות) ישראל"

שלום לכם 'אברך חרדי' 'פנימה' יוספינוס' 'טהרני' הנכבדים והיקרים!

אחד מפגמי האופי המובהקים שלי היא להיות תמיד 'איפכא מסתברא', תמיד לחשוב הפוך ממה ששמעתי, איני מתגאה בזה, אני מודע לבעיה ומנסה לתעל פגם זה לאפיקים חיוביים, לא תמיד בהצלחה, אז גם כעת אני רוצה להאיר את הנושא ש'אברכנו' היקר העלה מזוית שונה והפוכה.

הגמרא במסכת קידושין דף לט ע"ב מספרת מה גרם לאלישע בן אבויה לכפור בהקב"ה ולהפוך ל'אחר', כי ביחס לשתי מצוות כתוב בתורה שהמקיימם זוכה לאריכות ימים, כיבוד אב ואם ושילוח הקן, והנה אלישע בן אבויה נכח במאורע שבו אב ביקש מבנו כי יעלה לגג הבניין ויביא לו גוזלים מן הקן עלה הבן אל הגג שילח את האם ונטל את הבנים במצוות אביו ובחזרתו נפל מן הגג ומת הבן קיים אפוא שתי מצוות כיבוד אב ושילוח הקן מצוות אלו מתן שכרן בצידן אריכות ימים ובכל זאת מת הבן בדמי ימיו, על כך תמה אחר היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה ומתוך הרהורים אלה כפר בעיקר והפך לאחר.

{הגמרא מציינת שם כי אחר טעה בכך שהיה עליו לדרוש את הפסוק למען יטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך משטעה אלישע בן אבויה בפרושו לפסוק בא לידי כפירה}.

בספר "שרידי אש" להרב וינברג זצ"ל כותב על כך:

"רק מי שאמונתו חיה בתוכו וממלאת את כל חדרי ליבו יכול להפגע ע"י מחזה זה מפני שחש בכל נימי נפשו שהתורה תורת חיים היא וכי בורא עולם יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כינים (עבורה זרה דף ג ע"ב) וכי כל דרכיו משפט א ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא (דברים לב ד) מי שהאמונה אצלו כצפצוף הזרזיר ואינו חש בכל רמ"ח אבריו שהכל נהיה במאמרו של ה' אינו מזדעזע ממאומה וגם מחזה זה 'בבלע רשע צדיק ממנו' (חבקוק א יג) 'עובר לידו'. אם אינו נפגע ממנו אין זה בהכרח מתוך ריבוי אמונה ובטחון אלא מתוך שהוא מקטני אמונה".

ולעניננו, לפעמים דוקא אנשים שאמונתם חזקה ואיתנה, אמונתם מוחשית מאד, הם אלו שאינם יכולים להתמודד עם הקונפליקט העצום שהם חיים בו, כי מצד אחד אמונתם כ"כ מוחשית, ומצד שני התאוות בוערות בהם, ואינם מסוגלים להמשיך את חייהם בצורה כזאת, ולכן הם שוברים את הכלים ועוזבים את הכל.

מאידך, אלו שאמונתם לא כ"כ חיה ומוחשית מסוגלים להמשיך את חייהם גם כשהם יודעים שהם עושים דברים שנוגדים את רצונו ית"ש.

כמובן שזה לא כלל גורף, ברור לי לחלוטין שגם התיאוריה של פנימה ויוספינוס נכונה, אבל רציתי להאיר את הנושא מזוית נוספת, כבר אמרתי לכם 'איפכא מסתברא'.
 

שלום חברים קדושים

'לגופרט' - שרים בשיר 'חד גדיא' - 'ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות', שהוא היצה"ר - רק לבעל הכוחות כולם יכולת להתמודד איתו, עלינו להתחבר לבוראנו ולבקש את עזרתו במלחמה, רק כך ננצח.
מסכים איתך שכנראה יש מקרים שצדיק אמיתי יקבל ניסיון עצום למען הצלת עם ישראל, לא מבין בתחום הצדיקים..

'גדעון' - (תפסיק להתנצל!!.... דעתך חשובה לי אישית גם ובמיוחד כשהיא ההפך ממה שכתבתי) דבריך יפים ומאירים כרגיל, 
לפי איך שאני מבין את מה שהבאת - 'אחר' נשבר כי ראה ש'אבא' שלו 'מפר' את הבטחתו, זה לא סותר את מה שכתבתי, כי אין לאף צדיק הבטחה שלא יהיו לו נסיונות, לענ"ד זה לא הסיבה שצדיקים נופלים לתאוות, צדיקים מודעים לזה שאבא שלהם ינסה אותם לטובתם,
אצלי הנפילה לשם הייתה הרבה כתוצאה ממחסור בחום וחיבור רוחני אמיתי, ונראה לי שמי שהולך עם 'אבא' יד ביד יידע איפה למצוא את החיבור הזה, ולא ילך לבורות נשברים, וגם אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה' וכו' שוודאי עשה תשובה..
אבל מסכים איתך לחלוטין שאנשים עדיני נפש עם שאיפות גדולות ונשמה גבוהה (כמוני..) ייפלו לתאווה הרבה יותר מהר מאחרים - כי כפי שכתבת נשמתם משוועת יותר מסתם אנשים לחיבור, וכשחסר להם החיבור הרגשי שימלא את החסכים הללו הם יישברו בשלב מסויים.
אמונה חזקה ומוחשית לא מחייבת בהכרח תחושת חיבור רגשי עמוק למושא האמונה.
וייתכן שאני טועה כרגיל.. אשמח לשמוע את דעתך.

שיהיה לכולנו המשך יום טוב ומחלים.
 

תודה לך 'פנימה' היקר!

{אחד מפגמי האופי שלי זה גם 'להתנצל' ללא הפסק ,,,, }

אולי לא הסברתי את עצמי מספיק טוב, אנסה שוב בס"ד ובזהירות המתבקשת בנושאים כה עדינים:

מי שהאמונה שלו אינה מספיק בהירה וחזקה מסוגל לראות אדם עולה לגג לקיים מצוות כיבוד הורים ומצוות שילוח הקן גם יחד שהתורה הבטיחה על המקיים אותם אריכות ימים והוא נופל ומת, ולא להזדעזע מכך, כי גם לפני שהוא נחשף לאירוע זה, האמונה שלו לא היתה במאת האחוזים, דהיינו שבתת מודע שלו שוכנת לה שביב של מחשבה שלא חייב להיות שכל מה שכתוב בתורה יתקיים, ברור שאם נשאל אותו, האם הוא מאמין הוא ישאג בקול גדול שהוא מאמין ללא שום ספק, {במאמר המוסגר: בדרך כלל, 'כעומק השאגה כך עומק הספק המנקר בלב'}, אך הוא לא חש זאת במלוא העוצמה, הוא לא 'חי' את זה, ולכן אירוע כזה אינו מסעיר אותו, כי לא התחדש לו שום דבר, גם קודם לכן הוא לקח את הבטחת התורה בערבון מוגבל.

'אחר' בגלל שהאמונה שלו היתה כ"כ חזקה ואיתנה, שאם התורה מבטיחה 'למען יאריכון ימיך', אז אין מצב שלא, זה ברור לו במאת האחוזים, יותר ממה שברור לו שעכשיו יום ולא לילה, ולכן, כשפתאום הוא ראה מול עיניו אחרת ממה שהוא כ"כ האמין, המסקנה שלו היתה שהכל שקר, ה' ירחם. {וכמובן שטעה, כי האמונה האמיתית היא להאמין גם כשאינו מבין, וכפי שהגמרא עצמה מסבירה את טעותו}.

ומכאן לעניננו, ישנם אנשים שמסוגלים לחיות בשלום ובשלוה גם עם הידיעה שיש בורא לעולם וכי הוא ציוה עליו מערכת חוקים ומצוות, וכי יש על כך שכר ועונש, ובד בבד, גם לא לקיים אותם לגמרי, ולעיתים לעשות דברים שנוגדים את רצונו, והוא חי עם זה, כי עומק הידיעה ובעיקר עומק ההרגשה שלו לא כ"כ עמוקה וחיה, אבל ישנם כאלו שעומק הידיעה וההרגשה שלהם כ"כ גבוהה ומוחשית, שקונפליקט העצום הזה אינו מאפשר להם להמשיך את החיים שלהם, כי מצד אחד הוא 'מרגיש' 'בבירור' שיש אלוקים המזהיר אותו לא לעשות כך וכך, ומצד שני הוא 'מרגיש' 'בבירור' את המשיכה לתאוה, והוא נופל, הדו קיום הזה מכריע אותו, וגורם לו להחליט שח"ו אין אלוקים.

כמובן, שהדרך האמיתית, היא הדרך השלישית, לחיות באמונה חיה ומוחשית, ולדעת שגם הנסיונות והנפילות מאתו יתברך שמו, ו"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", בכל מצב שיהיה. כוונתי היתה רק להסביר ל'אברך' היקר שלעיתים התופעה שהוא תיאר מגיעה ממקום שונה.     

תודה גדעון היקר על 'ההבהרה',
מותר לך לומר גם שאני טועה זה קורה לי לפעמים.. בעצם הרבה מאד..

דיברתי השבת עם ראש ישיבה לבחורי חמד קצת 'מתנדנדים', על הנושא של הכנסת הקשר הרגשי והחי עם בוראי לעולם שלי, הוא נתן לי קונטרס שכתב בנושא שמירת השבת ובו הוא מסביר איך להעצים את התחושה והרגש בעזרת מצוות השבת, שיכולה לתת לנו הרבה מההארה והרוחניות לכל השבוע, הוא מביא שם בשם הגר"א שלפני כל מצווה שעושים צריך לחשוב לרגע על מי שציווה אותה ועל הרצון להתקשר בו.
אבל במצוות השבת יש כנראה מעלה וסגולה מיוחדת לפיתוח הקשר עמו יתברך.

כששאלתי אותו על הנושא הנידון פה של אנשים גדולים שנופלים ומתרחקים מכור מחצבתם - הוא אמר לי דוגמה של אבא וילדים - יש לו ידיעה שהם קיימים, ויכול להיות שאפי' יחבק וינשק אותם, אך עדיין עצם המעשה לא מכריח שהרגש יתפתח בינו לבינם, צריך את כוונת הלב וההתבוננות מאחורי המעשים. זה ממש בקצרה.
והוסיף לי שלאורך ההיסטוריה היו הרבה יהודים צדיקים מאד שמרוב צידקותם ניסו להיקשר אליו יתברך 'ישירות' ולא דרך התורה והמצוות, ולא עלתה בידם ואף החריבו כל מה שעשו לפניי,
וזה מכיוון ש'לית מחשבה תפיסא ביה כלל' - א"א להיכלל בו ישירות,
רק דרך התורה והמצוות המדויקות שהנחיל לנו,
ומכיוון שקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא כך מתקשרים אליו,
זו הדרך וכל המעקפים לדרך שהוא נתן נידונו לכישלון מראש.

זה בקצרה.
נראה לי שאנחנו מתכוונים בסוף לאותה נקודה רק מתבטאים במילים אחרות.

 

 

יש לי שאלה שלא קשורה לנושא...יש בין הכותבים פה קשר,מלבד הפורום הזה?

יש בינינו כאלה שמכירים אחד את השני מהקבוצות החיות.

לא, פשוט הודיתי לו על משהו שהוא כתב בשרשור אחר.....