לפעמים אני מרגיש צורך להיות לבד, זה יכול להיות בנסיעה מחוץ לעיר או סתם כך. פשוט להיות לבד. כשזה קורה מתרחשת לה תופעה מעניינת, אני בעצם לא לבד. באינסטינקט אני שולח יד ומדליק טיפ, רדיו או מה שזה לא יהיה. גם כשאני רוצה להיות לבד בבית אני רוצה בעצם לשכב בחדר ולקרוא משהו, ובפןעל אני עם הספר ולא לבד.
מדי פעם אני חושב לעצמי כמה נפלא לצאת לאיזה טיול עם עצמי להרגיש את המרחבים לנשום קצת אויר נקי ולהיות קצת עם עצמי בשקט, אני נכנס לרכב ויוצא חוץ לעיר לטבע הבריאה הנפלא. כשאני עוצר במקום מדהים ומנסה באמת ליהנות, קורה משהו לא מובן.
משהו מפריע לי להיות לבד. מישהו הולך תמיד איתי לכל מקום. ניסיתי רבות להבין מיהו, לנסות ולנתח מדוע הוא מפריע לי לשקט. אולי ננסה יחד לזהות אותו.
"מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים האלה נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה והשערים ננעלו...
...וכאשר זכה שכל האדם לראות אמיתות מציאותו יתברך, מיד נכנסת בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה, וכאילו פירשה מגוף העכור, ומשוטטת בשמי שמים. ובהעלות האדם בערכי קודש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד עונג של דבקות האדם ליוצרו יתברך"
למי שאינו מזהה, אלו דבריו המאלפים של החזון איש בספרו "אמונה וביטחון" הדברים עמוקים ודורשים ניתוח נרחב, אך הייתי רוצה להתייחס למשפט אחד מתוכם " אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני" ככל הנראה יש קשר בין שעת השקט של האדם ובין שחרורו מרעבון תאווני. ובמילים פשוטות יותר, שחרור מהתאוות. כפי הנראה התאוות והשעבוד להם ממלאות כל חלקה טובה בבסיס אישיותנו. נפש האדם היא עולם קסום ונפלא מקום להשראת השכינה. אצל הנביאים כתוב שהם היו מתבודדים מחוץ לחברת בני אדם ואז הם היו זוכים לגילויים שמימיים, כמובן שלזכות לנבואה יש צורך בהתנתקות מוחלטת מעולם החומר. מי לנו גדול יותר מאדון הנביאים מרע"ה שהיה מוכרח לפרוש מאשתו בשל השגותיו הנעלות "פה בפה אדבר בו".
הרצון הפנימי של "להיות לבד" נובע ככל הנראה במקורו מרצונה של הנפש להתרוממות. מה שחיי השגרה יום יום לא מאפשרים. אבל מעבר לכך, כל עוד אנחנו שקועים בתאווה, היא מלווה אותנו לכל מקום ומטרידה את מנוחתנו.
כאשר אנו שקועים בה היא מתעוררת דווקא כשאנו לבד, מה לעשות אבל היא עולמנו ובהיותנו עם עצמנו אנו מגלים לצערנו שהיא העולם שלנו.
שמעתי פעם בדיחה מוצלחת על אדם שעצר ילד ברחוב באמצע הרחוב ושאל אותו כיצד להגיע למקום מסוים. הילד הראה לו ושאל אותו האם הוא צריך שהוא ילך אתו להראות לו את הדרך. האדם אמר שהוא ילך לבד. אמר לו הילד "יהודי אף פעם לא לבד" האיש הנהן בראשו ואמר "נכון מאוד, לאן שאדם הולך, הולך אתו גם היצר הרע"...
אנו בוחרים מי שיילווה אותנו כל הזמן.
"וכאשר זכה שכל האדם לראות אמיתות מציאותו יתברך, מיד נכנסת בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו"
ובחרת בחיים...
