ההודעה הזו נכתבה בליל פורים, ברגעי כנות אלכוהוליים קלות, כשידעתי שאני צריך לאפס את המספרים מימין ולהפסיק להתחמק מהפורום כדי לא לעשות את זה. 
מתפלל לקבלה עצמית. האמת היא שהפדיחה הזו שלי מולכם, בניקים האנונימיים, תגבר יותר בכנס, אבל להמשיך להסתתר זה יותר גרוע.
הטריגר הנוכחי להודעה היא העובדה שבאופן תיאורטי, אם זה היה תלוי בתוכניות שלי, עוד יומיים הייתי אמור לציין ארבע שנים באתרא קדישא הדין. אז יש ארבע שנים באתר אכן ישנם, אבל את ספירת הניקיון אני מתחיל מלפני חודש וחצי  
כן. מהתחלה. כן. 
מההתחלה. 
ומה זה אומר על ועל ועל? תעשו לי טובה ותשאלו מישהו אחר. אני כאן כדי לבקש עזרה, לא כדי לתרץ קושיות...
***

המצב לא טוב. על פי התוכניות שלי בית המקדש הפנימי שלי כבר היה אמור להיבנות בשנה שעברה. על פי התוכניות שלי לא הייתי נהנה מסעודתה. על פי התוכניות שלי לא הייתי אמור להתרגש מקול, ממראה, לא הייתי אמור להשתכר. והנה, פתאום נגזרה הגזירה. רגע של פחד. רגע של תחושה שהכל נשבר. נפילה? מעידה? מנסה לעבור הלאה. מנסה להדחיק. מנסה להכחיש. מנסה לגרום לעצמי לדמיין שאני עדיין במעמדי, במקומי, שעדיין תוכלו להעריך את כל מה שאכתוב או שאומר כאילו הוא של מישהו שיש לו את הניסיון הסמכות והידע. מנסה להחזיק את זה. ועובר עוד חודש. ועובר עוד חודש. לפעמים טוב. לפעמים פחות. אבל תחושת הזיוף גוברת. מסכה. 'נתן במתנה' השתלט עלי. אני דומה לאחד המשוררים מהעת החדשה, שתיאר כיצד כאשר הוא כותב שיר, מבפנים הוא שותת דם, למרות מחיאות הכפיים מסביב. ואני משום מה מתעקש להחזיק את הדימוי גם מבפנים. לא. אם זה לא מוגדר כנפילה. אז זה לא נפילה. שכרות קלה. מעידה. נוצר מעין מעגל קסמים. אתם מחזיקים ממני, ואני משתדל להחזיק ממני, ולאט לאט אני שוכח משהו חשוב בדרך הזו. שוכח שבסופו של דבר, שבסופו של יום, אלו החיים שלי שמדובר בהם. אלו החיים שלי שאני משמיד והורג ומאבד, תמורת רגעים של אובדן חושים. אני מתחיל לחיות בשבילכם, בשביל הדימוי החדש שנוצר לי כאן. בשביל העוצמה שלו. ואני מאבד את עצמי.
אז הפסקתי לכתוב.

לא. זה לא מחלים.

לא. זה מטופש.

לא. זה לטמון את הראש בחול.

אבל, בפורים, ברגע של שפיות אלכוהולית, אני מסוגל לומר את זה בפה מלא – קשה לי. עצוב לי. כואב לי. מפחיד לי. אני מרגיש בתחילת הדרך. אולי הייתי אמור לאפס את הניקיון לחודש וחצי. אולי אכן אעשה זאת מתי שהוא. אני צריך את עזרתכם. אני צריך את עצותיכם. אני מרגיש שברירי וחלוש. קשה לי להתמודד עם עוצמת ההערכה שלכם כלפי. אני מרגיש שאני לא ראוי לה. אז אני נעלם.אני נכה אהבה – מתקשה לקבל שאוהבים אותי, וצריך מאוד שיעריכו אותי. ומתבלבל בין הערכה לאהבה חדשות לבקרים.  

מקווה שאוכל לחזור לכתוב בפורום בחופשיות

נתן במתנה

אז זהו, מסתבר שבחג שבו שמים מסכה - נחשפת הפנימיות. משחק העמדת הפנים, דוקא הוא מאפשר לנו לבטא את מה שאנחנו ומי שאנחנו באמת.

זה כמו הילד הקטן שתמיד מפחד מאבא ואמא, אבל כשהם משחקים ביחד שהוא אמא, והאמא שלו היא הילד, הוא יכול להוציא את מה שהוא באמת בלי לפחד מההשלכות. הוא יכול להגיד לאמא "עכשיו תלכי לישון", והיא תצחק ולא תעניש אותו.

פורים והמסכות - אין זמן יותר טוב מזה להיות אמיתי...

בא לי לבכות...
אוהב אותך

חושב וחושב וחושב, אין מילים חיבוק חם ואוהב.

אני מבולבל. מצד אחד קשה לי להתייחס לאנשים לפי ימי הניקיון שלהם. אני מכיר אותך מספיק טוב והצעד הכמעט טכני של האיפוס לא מחדש לי כלום עליך - וגם לא משנה בכלום את האהבה שאני אוהב אותך או את ההערכה. 
מצד שני אני מנסה לדמיין איך הייתי מרגיש אם הייתי צריך לאפס. ואולי אני צריך לאפס, ומתכחש לזה. זו הייתה מכה גדולה מאוד לאגו שלי. בושה, ומחשבות של ייאוש, ופחד מאיך יגיבו כל מיני אנשים שישמעו על זה. בטח הייתי גם מספר לעצמי שזו מכה לשמור עיניך וכן על זה הדרך בלבולי מוח של מכור... 
מברך אותך שהדבר הזה שאתה מעלה כאן לעולה - יהיה אשר יהיה - יאפשר לך חידוש עמוק של הקשר עם ה'. וכימי הגעתך לשמור עיניך תראה נפלאות. 

שלום אח אהוב ומוערך

אולי בגלל שאיננו מכירים לעומק, עדיין, אכתוב כמה מילים.

הודעתך נתנה לי מתנה.
דבר גדול דבר נפלא.
נתנה לי שפיות בהחלמה.

התכנית שלי היא כל יום רק להיום, ושכולם יקפצו לי... גם הזקן והכסיל ההוא..

המס' ימים בצד ימין פה הם אשליה.
האשליה שעובדת ועוזרת, אבל בסוף זאת אשליה.
ברגע שהיא נעלמת עלי להיזכר מאיפה באתי ולאן אני הולך ולפני מי אני (ורק אני, לבד) עתיד ליתן דין וחשבון.
וכלפיו הספירה היא רק להיום. לדעתי.
אולי אני טועה. אולי.

אני חושב שהוא מחבק אותי כל יום. כל שעה. כל רגע. מחדש.
ללא קשר לרגע שלפניו.

אוהב ומעריך אותך פי כמה.

לילה טוב אח יקר.

הניקיון חשוב. גם הרצף. אתה יותר. ולכן אני שמח. מאוד. לא שהתאפס לך. שאיפסת. שהתאפסת. אני אוהב אותך. בלי קשר למה. לא קשור למי. רק בגלל שהנשמה שלי התחברה לזו שלך. וכשהמצב שלך 'במוד של כתיבה', כשאתה לא מחשבן ובורר מילים, אני מרגיש את החיבור הזה שוב. תודה לך. שאתה פה. שאתה.   

אוהבים
"שום דבר לא קורה בעולמו של אלוקים בטעות" (רופא אלכוהוליסט מתמכר)
באיזשהו מקום למרות כל הכאב והתחושות הקשות יש גם מקום להתעודד,
אני אישית חושב רבות על כך שאם הייתי מאפס הייתי מתאפס...
כי היום בשגרת המלומדה אני מחפף תוכנית ומדלג על צעדי ארבע קטנים וגדולים ,
שוכח ש"אפס סובלנות לתאווה" ומרשה לעצמי לחמוק מתחת לראדר בשימושים קטנים שמה כבר יכול להיות ,
ובפרט בתאווה בבית שום אני אבוד...
אז אני מתחיל להאמין לראש שלי שאני זקוק לאיפוס מערכות כדי לזכור מהיכן באתי ולאן אינני רוצה לחזור...
בכל אופן רק להיום אני אדחה את זה עד שאישור מהספונסר ( שנמצא בחל"ת)
ולך אומר רק אוהבים ויהי רצון שלא תחווה עוד צער וממקום זה רק תצמח
אמן
מוטי 

וואו כמה זמן לא ראיתי שרשור של הד"ר+סוד+אסירות+מוטי+אבי (סליחה בעצתך.. אנחנו מהאחרויינים..)

תודה נתן.

מה שכנות עושה. אשריך אחי.

מקווה שתתעודד. ותראה את האור שבירידה.

תודה. נגעתם בליבי. 
מרגיש קרוב, ומרגיש שאני צריך את התמיכה הזו.

אסירותודה על עוד יום נקי.
נתן במתנה

מתנה. תודה רבה על השיתוף הכנה.

אני אוהב אותך מאוד וקיבלתי ממך רבות. גם כעת אני מקבל מהכניעה שלך והפשיטות למרות הקושי ושאני מנסה להכניס את עצמי לסיטואציה כזו זה בכלל לא פשוט.

אני חושב שהדרך היא חלק בלתי נפרד מכל הדבר הזה ואתה מציין היום דרך לא רק שלך עוד של הרבה מאוד חברים ובהצטרפות זה חתיכת דרך. נסה לזכור שאלוקים רוצה להעביר דרכך מסר. מסר של קבלה עצמית. מסר של צמיחה. זה עבר בעבר. עובר בהווה. ויעבור הלאה בהמשך ביתר שאת ועוז..

אוהב מאוד. חיבוק גדול.

נתן במתנה 

כשקראתי  ממש כאב לי הכאב שלך  מחד 
מאידך אני מתפעל  מהעוז מהגבורה מהעוצמה  לחשוף קבל עם ועדה 

בטוחני שרבי לוי יצחק מברדיטשוב עושה מטעמים  ממה שכתבת וחשפת  - מי כעמך ישראל 

אני בטוח -שזה יהיה ירידה לצורך עליה    אתה שכבר טעמת את טעם השליטה בפיתויים 
ברור שתתאושש מהנפילה (יחד עם התמיכה של חברי הפורום שאוהבים אותך) ותעלה על הסוס מחדש 
והפעם לא ל 4 שנים  אלא עד 120 

עמו אנוכי בצרה - אחלצהו 

צוות החילוץ הטוב בעולם בדרך איליך   

אוהב אותך - בלי להכיר אותך    חזק ואמץ אל תירא ואל תיחת כי עמך אני 

בוקר טוב לכולם

מצאתי את עצמי חושב על השרשור הזה וכותבו היקר הרבה בסופ"ש,
יש משהוא שמאד מפחיד אותי ובטח עוד כמה פה, בלראות חבר שמאפס תקופה ארוכה, במיוחד חבר שאני מאד אוהב לקרוא את הדברים שהוא כותב, חבר שנוגע בי בנשמה בכתיבתו הרגישה והיפה.

זה כנראה הפחד הפנימי שלי, ותחושת ההזדהות שפיתחתי עם הנכתב פה, הנכתב לטוב והנכתב למוטב,
התחושה הזאת הפנימית שלא מפסיקה כל יום כל היום להציק, שאני לא חי בעולם האמיתי, שגם אני הולך לאפס את עצמי לדעת מתישהוא, בטוח, הרי זה לא הגיוני מה שקורה איתי, איך זה ייתכן שלא אוננתי יותר משנה ברצף? אני שאוננתי את עצמי לדעת, ללא הפסקה, שנים על גבי שנים, שלא הצלחתי לעצור בעד עצמי יותר מכמה שבועות לכל היותר ואז מתרסק בקול רעש גדול לתוך התאווה, שעל פי תחושתי הסובייקטיבית זה הדבר היחיד ששמר עליי שפוי בכל התהומות שעברתי בהם בחיי, חלק מרצוני וחלק בעל כורחי.

זה מרגיש 'לא פייר' שעבודה של שנים יכולה להימחק ברגע. אחד. קטן. של חוסר חיבור. לעצמי. לבוראי.

אז אני מזכיר לעצמי - שזאת עובדה, אני איכשהוא חי מיום ליום ללא התאווה הכל כך כואבת מוכרת ונעימה, ומכיוון שזה לא הגיוני לי סימן שזה באמת לא אני בסופו של דבר, זה הוא ששומר עלי, זה הוא שעוזר לי כל יום-כל רגע, רק להיום-רק להרגע, להישאר נקי.
זה כלל לא מכוחי.
ואם זה הוא, אז כל מה שעליי לעשות זה רק להמשיך להתפלל אליו יתברך, ולבטוח בו שימשיך לעוזרני.
ולהפסיק לחשוש.
וגם אם חלילה יבוא הרגע שבו הגלים יתגברו, והדעות ייחלשו, והרצון יתמעט, והחיבור יתפוגג. לרגע. רגע אחד יותר מדאי, ואסחף בזרם.
אני מעכשיו מזכיר לעצמי שזה לא אני הייתי אף פעם. זה ההוא, הכל יכול.
והוא יכול הכל.
תמיד.

וגם אם המספר המחזק פה בצד יתפוגג ברגע, כל אינסוף הרגעים הקטנים של ההתמודדויות שלא נגמרות, של הרצון להיכנע ולהיעלם בתוך התאווה, של הכמיהה לזכות לקצת שקט וקדושה, לא נעלמו, ולא יכולים להיעלם, לעולם.
הם תמיד מלווים אותי גם פה וגם שם. אחרי שה'פה' ייגמר. ואעבור ל'שם'.
שם לא מאפסים כלום. להפך.
שם מהפכים את החושך לאור, רגע אחרי החרטה והצביטה הקטנה בלב מהנפילה, הקטנה או הגדולה ככל שתהיה, רגע אחרי ההרגשה שזה לא הייתי אני בכלל, אני רוצה להידבק בך אבא, באמת, לגמרי, אני כל כך אוהב אותך, אבל שכחתי אותך לרגע, חשבתי רק על עצמי שוב, וזה כואב לי. כל כך כואב. תחזיר אותי אליך אבא. בבקשה. רק אתה יכול לעזור לי.
לי כבר אין כח לעוף אליך.
שא אותי על כנפיך.
אליך. 
בבקשה.

שאזכה ליום מחובר באמת אליו יתברך.
בתוך שאר עמו ישראל היקרים מפז.
אמן.
 

פנימה יקר, מבלי להסיט את נושא הפוסט אכתוב מניסיוני שזה אף פעם לא קורה ברגע. תמיד יש סימנים מקדימים. רבים.

לתועלת כולנו, מתנה יקרה, אולי תרחיב על 'הסימנים' שלך?

אוהב.

אסירותודה כתב on 03 אפר' 2016 10:44:

לא הסטת לדעתי, הוספת בכיוון הנכון, לפחות מבחינתי.
תודה.
הוספת לי קצת שלווה בהחלמה.

אשמח לשמוע גם מנסיונך מה הסימנים המקדימים שראית שקרו אצל אחרים.

יום טוב ומחובר. ללא סימנים מקדימים כלל..
לפחות עד עוד 3 שבועות שיהיו סימנים ברורים ומוחשיים. על השולחן..
מרור..צפון..נרצה..אמן.