פסח הוא החג של המכורים, בלי ספק. החג בו בני ישראל יוצאים לחירות. הרבה כבר נכתב כאן על הקשר בין השיעבוד להתמכרות, ובין היציאה ממצרים להחלמה, אבל כל זה הוא רק חלק אחד של הסיפור. עם ישראל יצא ממצרים בארבעים יום, אבל לקח ארבעים שנה להוציא את מצרים מעם ישראל.

בקריאה שטחית של סיפור יציאת מצרים, נראה שעיקר הענין היה לצאת ממצרים, אבל אם מסתכלים קצת יותר, מסתבר שלעזוב את מצרים זה דוקא החלק הקל בכל הסיפור הזה. אחרי שבני ישראל כבר יצאו ממצרים, הם עדיין נותרו כבולים אל העבר שלהם, ולא היו מסוגלים להוציא את מצרים מתוכם. 

זה הסיפור שלנו, ואם לתרגם את זה לשפה פשוטה של מכורים אז אפשר לומר שלהפסיק זה קל, הקושי הוא להישאר בהפסקה. מה הבעיה להפסיק? כל אחד הפסיק אלפי פעמים. זה כמו הבדיחה על זה שאומר שזה קלי קלות להפסיק לעשן - הרי הוא עשה את זה כל כך הרבה פעמים. השאלה היא איך נשארים בהפסקה.

או שאולי נכון יותר לומר שבהתמכרות שני החלקים הם קשים, והשאלה היא רק מה יותר קשה. זה לא באמת קל להפסיק, בדיוק כמו שלא באמת קל להוציא את עם ישראל ממצרים, אבל גם לא קל להישאר בהפסקה כמו שלא קל להוציא את מצרים מעם ישראל. באופן אישי, השלב של "יציאת מצרים" הוא מקביל אצלי לשלב בו הגעתי להחלמה, השלב בו נכנעתי באמת והסכמתי לעשות מה שצריך כדי להחלים. זה לא מובן מאליו ובודאי לא קל. זה החלק בו אני מוכן  לעשות מה שאומרים לי, לאפסן את האגו, ולקבל הדרכה של אנשים אחרים, גם אם היא לא נראה לי ואני חושב שאני יותר חכם מכולם. זה צעד ענק בדרך להחלמה. צעד לא פשוט ובודאי לא קל.

ולמרות הקושי של הצעד הזה, הוא עדיין רק צעד ראשון. להודות בחוסר אונים זה צעד ענק, אבל לבד זה לא מספיק, זה כמו לצאת ממצרים אבל להשאיר את מצרים בתוכי. כדי להוציא את מצרים, אני חייב להמשיך לעבוד את שאר הצעדים, כל אותם אלו שבאמצעותם אני מתמודד עם ההתמכרות שבתוכי. העבודה על פגמי האופי, ההשקעה בתכנית, בקשר עם אלוקים ועם אחרים וכן הלאה.

החלק הראשון של ההחלמה הוא הפסקת כל הפעילות הכפייתית שלנו. זה אומר שגם אם אני מאוד רוצה - אני לא פועל לפי ההתמכרות. זה קשה, אין ספק, אבל זה רק החלק הראשון. אם אני עוצר כאן, האובססיה לא נעלמת, והחיים לא משתפרים אלא הופכים להיות גרועים יותר, כיון שהכפייתיות (הפעולה) היא רק הדרך להקל על האובססיה (המחשבות הטורדניות). כדי להיות בן חורין באמת, אני חייב להפסיק את הכפייתיות (לצאת ממצרים) ולדאוג להפסקת האובססיה (הוצאת מצרים).

בקטע קצת הפוך, רגילים לומר אצלינו במשפחה שהשאלה שצריך לשאול אחרי החגים היא לא "איך עבר עליך החג" אלא "איך נכנס אליך החג"...

איך זה קשור להחלמה? ובכן, כמו שאנחנו לא ניתן לחג לעבור סתם ככה בלי לקחת ממנו משהו ליום יום, כך גם לא ניתן לפוסטים לעבור מול עינינו סתם כך בלי לקחת מהם משהו ליום יום...

תודה רבה על הפוסט:)

תודה רבה, מחכים כתמיד.
תראה מה זה מכורים. 3300 שנה מאז שיצאנו ממצרים ועדיין אנחנו לא שוכחים את זה...
והנה הפרדוקס: אם נשכח את זה כנראה שאז נחזור לשם. "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"

תודה תודה 
הלוואי שאצליח לוותר על הכל  - ההההכל , בלי להשאיר שום פינה שעליה אפנטז ועליה אבנה בעיתות מצוקה אלא פשוט לא להאכיל את המפלצת בכלל

תודה 'סוד' היקר על עוד מאמר יפה ומחכים

אהבתי את האנלוגיה שלך:

קיבלתי מכה אחת שתיים שלש, לא  עזר, 'אני לא מכור' אמרתי לעצמי,
אחרי עשר מכות זה נחת עלי, אני חסר אונים,
ברגע שההכרה הפנימית בזה התפוצצה בתוכי, יצאתי ממצרים - הכניעה הרגה את האובססיה,
אבל מסתבר שלאובססיה יש כמה שכבות, ועלי לצאת למסע בארץ לא זרועה,
במסעי במדבר הצחיח, ה' שלח לי את באר-המים והמן וקצת שליו (החברים, הקבוצות, הספונסר, הפורום ומאמריו המחכימים - כל אחד והמינון שלו מכל דבר..), ובעיקר את ענני הכבוד (12 עננים) שיישרו לי את הדרך אל הארץ המובטחת.

אני מתפלל - שאראנה מרחוק, ואזכה להיכנס לתוכה,
ושהמסע יארך פחות מארבעים שנה... 

אמן.

יום טוב ומבורך.