אחת התעלומות המרתקות ביותר המתרחשות במוח הוא מנגנון השכחה וההכחשה. אפשר להיות שנים רבות וארוכות בתוך התסבוכת הזו שנקראת "תאווה". לחיות את הסחי המיאוס והייאוש יום יום עשרים וארבע שעות ביממה. לקוות ולהתפלל למשאלה האחת והיחידה, שחרור ממנה. ואז כשהנס הגדול מכל מתחיל להתרחש מול עינינו הנדהמות והימים הופכים לחדשים ולשנים של נקיות יחד עם השחרור ההולך וגובר על האובססיה והתאווה. פתאום מתחילה להתגנב לה אותה התחושה המוכרת ומוזרה כל כך.

לפתע כל הזבל ההוא שחיינו בתוכו כל כך הרבה שנים, מתחיל להחליף צבעים וריחות. הרעב וחוסר השקט הנוראיים ההם שהתייסרנו בהם בלי סוף נדמים בעינינו פתאום לחיפוש רומנטי מרגש. שוטטויות חסרות פשר ותכלית, לריגוש אינסופי. מיץ הזבל מתחיל להריח בניחוח בשמים. ובכלל אנחנו פתאום מתחילים להתגעגע למשהו ההוא... כאילו לא היינו שם אלף אלפי פעמים וחזרנו כלעומת שבאנו עם זנב מקופל.

מה יש בו במנגנון הדפוק הזה שגורם לנו לראות את הדברים בצורה כה מעוותת

בני ישראל משועבדים במצרים מאות שנים. דורות של עבדים סובלים סבל בל יתואר בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך. שיא הרוע מתרחש כאשר פרעה מלך מצריים שוחט ילדים יהודיים כדי לרחוץ בדמם. מה יכול להיות נורא מעם המשועבד כולו לרצונותיו וגחמותיו של עם אחר המתעמר בו ללא רחמים. והנה כאשר מתרחש לו הנס המדהים ועם שלם יוצא ביד רמה באותות ובמופתים מארץ עבדים מקום ממנו לא הצליח לברוח אפילו עבד אחד לאורך כל השנים. לא עוברים שלשה ימים וכבר נשמעות התלונות. "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים". עוד מספר ימים ושוב תלונות וגעגועים לסיר הבשר לקישואים לשומים ולבצלים... כך לאורך כל הדרך ארבעים שנה במדבר.

מסתבר שאנחנו לא ממש יודעים ליהנות מהחיים כפי שנדמה לנו. כשהדברים קורים במציאות אנחנו מוצפים ברגשות שליליים. מחפשים את החיסרון בכל דבר והורסים את ההנאה. והנה לאחר מעשה פתאום אנחנו נזכרים בדברים ההם שהיו כה נפלאים. זה אמור על הדברים שמהם אנו אמורים ליהנות. ומה באשר לדברים שגורמים לנו סבל? שם קורה לפעמים תהליך הפוך, כשחולף לו מספיק זמן אנחנו "מגלים" שאולי זה כן היה טוב.

 זהו ההסבר הברור כל כך לפרץ הנוסטלגיה ששוטף את העולם במיוחד בשנים האחרונות. פתאום כולם מתגעגעים לשירים ההם ולדברים ההם. לא ממש בטוח שאז ממש אהבנו אותם, לא נראה שבאמת היינו מעדיפים את הימים בהם לא הומצא עדיין המזגן וכולנו נטפנו מים. או כשדרך של חצי שעה היום ארכה 3 שעות. אבל כל זה לא מפריע לגעגועים לזמנים ההם... אנחנו לא ממש נותנים לעובדות לבלבל אותנו. רק עברו להם אותם הזמנים ואנו מביטים בהם בערגה.

המח שלנו סובל מזיכרון סלקטיבי. אנחנו בוחרים מכל מיני סיבות את הדברים שאנו לוקחים איתנו להמשך החיים. לכן חשוב כל כך לזכור תמיד מהיכן באנו ולאן איננו רוצים לחזור. זהו חשיבותו המכרעת של הצעד הראשון כדי לעלות ולהמשיך בדרך. כמו מי שנגמל מעישון שצריך מדי פעם להרים פילטר משומש מהמדרכה ולהריח כדי לקבל בחילה ולהימנע מסיגריה נוספת, כך אנחנו צריכים לשחזר את תחושות הגועל ההן בשיא עצמתן על ריח הזבל הנורא כדי לרענן את הזכרון המבלבל שלנו.

לזכור דווקא את הרגע האחרון ההוא שלפני השחרור. את הרגעים החשוכים ההם בהם כלו כל הקיצין ממש. החושך הגדול שלפני הפצעתה של איילת השחר עם אור ראשון של בוקר. רק אם נזכור את החושך ההוא נדע להעריך את האור שהפציע על חיינו.

"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"

תודה רבה ממש יפה מחכים,

ברשותך אוסיף מרכיב נוסף שלומדים מדור המדבר, להתאמן בהתמודדות עם הקשיים בחיים.

כמה פעמים בנ"י רצו לחזור/לברוח למצרים, כשנתקלו במדבר בקושי - אין מים, אין אוכל, רודפים אחריהם להרגם, ופתאום הם נזכרו בכל 'טוב מצרים', 
הם לא ידעו להתמודד עם הקושי (במבט שלי הקטן כפי שהתורה כותבת את זה), להבין שהוא חלק מהחיים, ולא אמור לגרום לי לרצות לברוח ממנו.
הקושי אמור ללמד אותי פעם אחר פעם אחר פעם וחוזר חלילה, לחיות איתו, לבחור לראות את הצד החיובי בחיים, מה הקושי מלמד אותי, איך הוא מצמיח אותי מבפנים, מה הוא מגדיל בתוכי שאוכל יותר להעניק החוצה.

לבחור בחיים גם בזמנים הפחות נעימים שבהם.

שמעתי מחבר וותיק שבהחלמה חשוב ללמוד להעריך את כל הטוב הקיים, ולתרגל בכתיבה ודיבור באופן יום יומי הכרת הטוב, גם כלפי הקשיים. בסוף הם כנראה המצמיחים הכי גדולים שלנו.

יום טוב ומבורך.

תענוג. מדויק. חיבוק.

מזדהה
ומתגעגע לימי הבראשית שלנו בהם לא חלמנו שיבוא יום ונדבר על הגעגועים לשם,
אבל הנה אנחנו כאן
ואני מתבייש להודות שאני ממש מתחבר לדברים שלך
 מתפלל לשחרור.
מוטי
 

תודה, מועיל לי מאוד, קמתי היום על הצד המכחיש..

תודה יסודו.

אני רק רוצה להוסיף משהוא. זכרון סובייקטיבי הוא מושג שרווח אצל כל האנשים, אבל לפי הבנתי אצלם זה מסתכם בצביעת מאורע מסוים בצבע וורוד יותר ממה שהיה, ברגשות חיוביים יותר לאותו אירוע מאשר הרגישו אז.

אצלי כמכור מדובר בהרבה יותר מזה. מדובר בדבר -שכפי שתיארת במדויק- גרם לי להמון כאב יאוש ריקנות וכו' ולמרות זאת עדיין הראש שלי יכול לספר לי היום שזה מהנה ושהפעם זה לא יכאב, הפעם זה יהיה שונה.
נראה לי שכאן כבר מדובר על מחלה פיזית בראש שלי שעליו מדובר בספר הגדול, לא על מקרה קלאסי של זיכרון סובקייטבי.

האם אני טועה?

אגב, אציין רק אחת מהמחשבות שלי אחרי תקופת נקיון, והיא שהסיבה היחידה לכאב ולרגשות הקשים אחרי השימוש היתה מכיון שלא היתה לי מקום ומכשיר נוח לצפייה בפורנו. אם רק היתה לי מקום שקט ומסך מצוין הכול יהיה סבבה. קח את המחשבה הזאת כדוגמה. מגוכחת לגמרי, לא? ובכל זאת באותו רגע הייתי משוכנע בזה...
זה אומר משהוא עליי... לא?

תודה אדם יסודו,

מזדהה עם כל מילה ותחושה,

לאחרונה גם לי התגנבה מחשבה מה כל כך רע בשימוש,
ובכלל... לא בידיוק סבלתי שם

מתפלל לזכור כל יום את הניתוק שהתאוה הביאה לי

שכויח

תודה חבר,
מאוד יפה.ומאוד ממחיש את עוצמת ההכחשה.

אבל אותי זה קצת מרחיק.אותי לימדו כאן שבנוגע לצעד הראשון והבנתי כמכור לא יהיה לי כדאי לערב עם נושאים או דוגמאות המובאות בתורה [למרות שאני מאוד נוטה לכך,,] כי זה מביא אותי למחשבה הכל כך שנואה, אני בן אדם רגיל לכל דבר עם בעייה נקודתית-תאוותית וזהו זה. אה "ההכחשה" זה משהוא ששייך לכולם וכן הלאה. 
בעצם נראה לי שזה מה שכתב אדיקט.

עכ"פ אני מאוד מזדהה עם המסר ומאוד נהנה על התחדשות ימינו כקדם.

אוהב.