"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נ"ד): "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נ"א): "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו ל"ד): "ונמקו כל צבא השמים". אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי".
(בבלי, עבודה זרה דף י"ז, עמוד א')
סיפורו הידוע של ר' אלעזר בן דורדיא, הוא במובן מסוים הסיפור של כולנו, אך בצורה הטראגית והחריפה שלו. הוא סיפור על אדם שהגיע להתמכרות מוחלטת וסופנית של התאווה. הוא לא נמנע משום מחסום. לא מחסום אישי (לא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה) לא מחסום גיאוגרפי (עד כרכי הים עבר עליה שבע נהרות) ולא מחסום כספי (נטל כיס של דינרין)
למרבה האבסורד, אין הוא חוזר בתשובה עקב שיחת מוסר מאישיות רוחנית כפי שניתן לצפות אולי, או עקב מחלה קשה. לא בשל אילוצים כספיים, ולא בגלל סיבות המתחייבות לכאורה ממעשיו. אלא, לא פחות ולא יותר, בשעת הרגל עברה. ברגע השפל ביותר תוך כדי עשיית העברה עם אותה זונה, ע"י הפחה, שהוא מעשה שפל ומבוזה ביותר, ועל ידי אותה זונה, שהיא האדם השפל ביותר. אז ניצת לו רגש התשובה והחזרה.
במצבו המדורדר הוא הגיע לסוף הדרך, אין יותר לאן לרדת נמוך יותר. אז הוא הבין שהוא בבעיה, הוא צריך עזרה לצאת מהמצב.
את החלק הראשון של הכניעה הוא עבר, ומה הלאה?
הוא עוד לא מבין שהכול בידיים שלו ונתון להחלטתו, הוא מנסה לחפש את העזרה ממקורות חיצוניים. הרים וגבעות, שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות. בקיצור, הוא מנסה לברוח ולתלות את הפתרון בכל סוגי האפשרויות. אפילו במזל שלו הבעייתי, (כוכבים ומזלות) אך הוא רואה שבפועל הוא לא יוצא מזה,
עד לרגע הגואל.
"אמר אין הדבר תלוי אלא בי" הוא הגיע להכרה שהוא מכור! הבעיה היא בו, ובו טמון הפתרון. "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה" הורדת הראש בין הברכיים היא הכניעה המוחלטת, הוא הבין את מצבו ונכנע. הכניעה הסירה מעליו בבת אחת כיסוי של שנים רבות, שכבות על גבי שכבות נפלו באותו רגע, הוא זכה לרגע אחד של בהירות ומפוכחות, ואז נפרץ סכר הדמעות. הוא "גועה" בבכייה. זה שלב היסטרי של בכי, בכי על נפשו השבויה במלתעות התאווה, על הבנת עוצם הכאב שבמצבו.
באותו זמן הוא זכה להתחבר ולהכיר את אישיותו האמתית. אישיותו של "רבי" אלעזר בן דורדיא.
ההתנתקות מזהותו החיצונית הייתה כה שלמה, עד שיצאה נשמתו. לא היה בכוחו לסבול עוד את הכיסוי השפל שעליו, והוא נפרד ממנו. הוא לא יכול להשלים עוד עם הסתירה שבין רבי אלעזר בין דורדיא ובין אלעזר בין דורדיא.
"בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת"
רבי בוכה, כאשר הוא רואה כי האפשרות לצאת מתוך ים התאווה, היא בשעה אחת. בהכרה ובכניעה של רגע קט יכול אדם לצאת מתוך עולם שלם של תאווה, הוא בוכה על אי יציאתו של רבי אלעזר בן דורדיא ברגע קט שכזה, אבל קודם להגעה למצב סופני שחייב את פטירתו.
(כמובן שפרשנות זו מובאת כהצעת דברים בלבד, ללא שראיתי זאת במקום כלשהו. ישנם פירושים רבים מן הסתם על סיפור זה)
