יש סיפור יפה של רבי נחמן, שתמיד קראתי כסיפור ילדים משעשע (יש לנו אותו גם בגרסת ספר ילדים, "פריץ והמרור"), אבל השנה נפקחו עיניי לראות שיש בו הרבה יותר מזה, עבורי כמכור.

פעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד נדוד, ולימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי (כיוון שהלשון הוא אחד) והיהודים רחמנים וירחמו עליו כמו שמרחמים עליו. וכיוון שבא סמוך לפסח לימדו איך שיתנהג בכל הסדר שעושין קידוש ורוחצים ידיים, רק שכח לאמור לו שאוכלים מרור. וכיוון שבא להסדר רעב מכל היום, ומצפה שיאכל הדברים טובים שאמר לו היהודי. אבל נותנים לו חתיכת כרפס במי מלח, ושאר הדברים הנוהגים בסדר, ואומרים ההגדה. וכבר הוא בעיניים צופיות להאכילה, והוא שמח כבר שאוכלים כבר המצה. פתאום נותנים לו מרור ונעשה לו מר בפיו, והוא חשב שזהו הסעודה, שרק זה יאכלו. ברח תכף במרירות ורעבון וחשב אל עצמו יהודים ארורים, אחר כל הטקס נותנים זה לאכול. ובא לבית המדרש וישן. ואח״כ בא היהודי בפנים שמחות שבע מאכילה ושתייה, ושאלו: ״איך היה לך הסדר?״. סיפר לו בכעס. אמר לו: ״הוי גרמני שוטה, אם היית מחכה עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני״.

מהו המרור? אני פוגש בחיים שלי הרבה מרור: כשאני נתקע בעבודה מול משימה שנראית בלתי אפשרית; כשאני סובל מהצרחות של הילדים שלי; כשיש המון עבודות לפסח ונראה שזה יימשך לנצח ושאין סיכוי שנספיק; ובעיקר: כשיש לי אובססיה לתאווה ואני מוכן לתת הכול, כולל השפיות שלי, כדי שהיא תיפסק. גם אם אני יודע בוודאות שזו תהיה רגיעה זמנית בלבד, ושאם אשתמש עכשיו, אחר כך יבוא מרור במנה אקסטרא לארג'.

רבי נחמן מלמד כאן שלהיות יהודי פירושו להיות נוכח בתוך המרור. לדעת שאכן, עכשיו מר, אבל שזה לא יימשך לנצח. שאחרי המרור עתידה לבוא סעודה כיד המלך.

להיות יהודי פירושו לקבל שהמרור הוא לא טעות, הוא לא במקרה. הוא מגיע מאת ה'. אפילו מברכים עליו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור".

המרור, בהרחבה, הוא כל כאב שאני מרגיש בחיים. מכירים את זה שכל כך כואב ואני רק חושב "שזה לא יהיה פה. שזה ייעלם עכשיו ומיד. אני לא מסוגל לחוות את זה". רבי נחמן מציע דיבור פנימי קצת אחר: "כואב לי, מר לי, אבל זה לא יימשך לנצח. הכאב הזה הוא לא במקרה, ומי שנתן לי אותו עתיד לתת גם דברים אחרים". נכון, יש כאן כאב, אבל הכאב הוא לא כל מה שיש. הוא לא אני. אפשר להסתכל עליו קצת מבחוץ.

כמובן, כיוון שכל חיי התרגלתי לברוח מכאב אני לא יכול פשוט לומר לעצמי "תהיה נוכח בתוך הכאב". אבל אני בהחלט יכול לבקש מה' שייתן לי יד, שיסייע לי לצלוח את הקושי, שייתן לי להרגיש איך "עמו אנכי בצרה". אולי הקושי יימשך דקות. אולי שעות, אולי ימים – אבל בסוף זה ייגמר, ויבואו ימים טובים יותר, מאירים יותר.

זו גם כוונה נחמדה לאכילת המרור בליל הסדר: לטעום את המרירות (או החריפות למי שנוהג) ובמקום לחשוב "מתי זה ייגמר" לחשוב "אני מוכן להרגיש את זה".

 

אלי, תן בי את השלווה לקבל את המרור

אומץ להקריב את הפסח

ומצה לכרוך בה את השניים

תודה ממש ממש אהבתי.

לכאורה יש בדבריו של רבינו עוד עומק, שמשום מה ה' בורא את המרור בדווקא לפני השולחן-עורך.
ואם אנסה להקדים את השולחן-עורך בכוח כשבא לי, אאבד את הקסם שבו ואקבל פי כמה מרור, כמו שכתבת.

מעניין אם יש הסבר למה זה ככה.

תודה רבה דוקטור.
 

תודה רבה
אם לא אוכלים 'כשיעור' בזמן הקצוב, צריך לאכול עוד פעם..

תמיד ניקרה בי ההאשמה העצמית, די, תתאמץ יותר, למה אתה לא מתיגע, למה אתה לא עמל,
והאמת, אני עובד קשה ותמיד עבדתי קשה אבל הכל היה בשביל לברוח כבר מהקושי ושהכל יתקתק.
אולי עכשיו אני יכול להבין, להתיגע פירושו להסכים שיהיה קשה, להסכים שזה לא הולך ללכת כמו שרציתי,
אם אני יסכים לזה, אני יצליח גם לא ליפול.
אולי...
תודה חברים

תודה. אהבתי. מיוחד. בהחלמה התחלתי לאכול חזרת. הכי חריף שישי. שם, כשהדמעות מטשטשות לי את הראיה אני מתפלל לזכור שאבאל'ה שלי איתי. שאיתו הכאב הופך לנסבל. ואז אני מתענג על החרוסת..  

המשתוקק כמו תמיד ההקפצות שלך נפלאות.