לא יאמן כמה פעמים הצהרתי שאני מכור. הוכחתי לעצמי כמה אני שייך לכאן, לקבוצות. אפילו שכנעתי אחרים כמה הם מכורים.

והיום אני משוכנע אחרת. היום אני משוכנע שאני לא שייך לחברה הזו, חברת המכורים. אני בטוח שאני לא כמו כולם. כי לי הרי אין נטיה הפוכה. אני לא משתמש כל יום. אני גם לא משתמש מגיל 7 ("כולה" מגיל 17..). ובכלל, אני יכול לשלוט בעצמי! יש לי שכל! יש לי אמונה (ככה ככה..)! אמנם אני צריך עזרה לפעמים, אבל לא עד כדי כך...

אולי הושפעתי מהסביבה כמו תמיד. אולי אני צריך איזו עזרה ככה "בקטנה" אבל קבוצות גמילה?! זה משהו בשביל מכורים כבדים! אלה שהלכו לפרוצות רח"ל ועפ"ל.. אלה שמכורים לכל מה שזז. אבל אני?? ה"כשרון" מהישיבה?! המצטיין של המחזור?! היחיד שהתקבל ל... אני??? כולה אוננתי קצת.. אולי גם לא כ"כ הצלחתי להפסיק כשרציתי... אבל מה העניין הגדול? לאן הגעתי?!

האמת שכל זה היה אתמול. היום אני חושב אחרת. היום באמת בא לי. בא לי לאונן, בא לי לראות סרטים (אפילו שאני קצת נגעל מעצמי עכשיו), יודעים מה? בא לי לעשות את זה.

אני יודע שאם אפול היום אגיע לעוד קרקעית, אחשוב שוב שאין מה לעשות ואני מכור. כל האגו שלי יתרסק באחת וכל אמרות השפר והגאווה שלי יתנפצו אל מול המסך הדומם. אני שוב אזחל על ארבע ואצהיר שאני מכור, שוב אהיה נקי שבוע (גג), ושוב אחיה באשליה של "לא מכור".

השאלה שלי היא כזו: איך אני שומר על עצמי מעצמי? איך אני גורם לכך שפעם הבאה לא אהיה משוכנע כל כך שהתבגרתי והתגברתי ע"ז? מי יאמר לי שה"חוסר אונים" הזה לא יעזוב אותי שוב?

מה תגידו? "תרשום מה שהרגשת ותקרא את זה אחר כך" או "תקליט את עצמך" וכיו"ב. אבל הבעיה היא שכבר קראתי את עצמי. שחזרתי את כל ההסטוריה שלי משחר ילדותי, קראתי הודעות קודמות שלי ועדיין הייתי משוכנע שהכל חלק מהעבר. הכל היה פעם. הייתי ילד. היום אני בוגר ומחושב.

תמיד למדונו ש"רק להיום", היום הוא החשוב ורק עליו צריך לעבוד. היום אני שואל - איך אני שומר על עצמי מהמחר. מה אני עושה היום בשביל ההכחשה של מחר. או בפשטות - מה עושים כדי להשאר חסרי אונים?

תודה מראש לעונים ואשתדל לקבל גם את ה"חסרי עונים"..
תודה.

כפי שנראה מתוכן השאלה, הבעיה היא לא איך להישאר חסר אונים, אלא אני רואה בשאלה שאתה לא מצליח לקבל את החוסר אונים של המחלה.
אני במשך כמה שנים קיבלתי את זה שאני מכור אבל לא קיבלתי את זה שאני חסר אונים, אמרתי לעצמי שאני הכל יכול ואני יכול להפסיק, וככה חייתי כל יום ויום למרות הנפילות של כל יום ויום, וכפי שאתה מכיר אותי אתה יודע טוב מאד למה חשבתי שאני לא מכור, כי הרי אני לא מהאלה שאין להם כח, אני יש לי כח!!!!!.
כל זה היה עד לאותו יום שבו קיבלתי את זה שלי אין כח למרות כל הסיבות שחשבתי שאני הכל יכול, ומאז אני נקי במשך "399" יום "רק להיום", בגלל שאני חי בקבלה של המחלה שלי שאני חסר אונים, ולמרות שאני ממש לא חסר עונים כשבאים לשאול אותי שאלות בגמרא ובהלכה, מול התאווה ומול החיים אני חסר אונים. בלי הכחשה.

בהצלחה רבה

מרגיש את מה שכתבת, אין לי תשובה ברורה
בחתימה שלי כתוב "על ידי שאני מתבונן איך אבדה לי השליטה על חיי אני מבין שאני חסר אונים"
בשלב מסויים הגעתי להכרה שההתנהגות החסרת אונים שלי בעבר קנתה לה שביתה בתוך הנפש שלי ובתוך המוח שלי (אפשר גם בסריקות מוח להראות את זה).
מישהו ציטט פה משפט של איינשטיין "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות."

דבר נוסף, אחת החוויות המשמעותיות שהיו לי בשנה האחרונה נתנה לי תובנה גדולה מאוד
החוויה הסובייקטיבית
אנשים שונים חווים אחרת לחלוטין את אותו הדבר. אותו אדם חווה אחרת לחלוטין את אותה חוויה בזמנים שונים.
אני צריך להיות מודע שהחוויה שלי מושפעת מהמון דברים שהם לא אובייקטיביים בכלל.
פתאום 4 ימים אחרי שהשתמשתי אני מתחיל להרגיש בשליטה מדומה, אבל זה יכול להגיע מהמחלה עצמה, מהגאווה שלי, מהפחד שלי להודות, מהעצלות שלי להחלים
לפעמים אני גם חסר אונים מלהרגיש בשליטה

מכיר את המקום הזה נראה לי
אולי אני עדיין שם (או יותר נכון: פה).

לי חשוב, אולי אפילו קריטי לי, להרגיש לגיטימי. שזה בסדר להרגיש מה שאני מרגיש... חשוב לי שיגידו לי שזה בסדר להרגיש ככה.

אני זוכר שפעם דיברתי עם מישהו על מכור לא מכור, הוא אמר לי איזה משפט, שזה לגיטימי. ואפילו שעברו כמה חודשים מאז אני עדיין זוכר.

מבקש מאלוקים שיעזור לי לקבל את עצמי

אני יגיב מחוויה אישי שלי, הגעתי לקבוצות, ולא הבנתי מה קרה סה"כ מאונן ולא מצליח להפסיק בגלל זה אני צריך לעשות צעדים, והייתי משתמש כמעט כל שבוע, ככה ארבע חודשיים בהתחלה, עד שנפל לי אסימון והבנתי שאני חסר אונים, ואז היה פעם ראשונה שהבאתי תקופה ארוכה של נקיות, אז התשובה שלי לשאלתך, "קבוצות וחברים ושוב פעם קבוצות להמשיך לבוא" ואז הנס יקרה,
אוהב מאוד.

קודם כל, ממש תודה על הכנות.

א. בשביל זה עושים לעומק צעד ראשון, בו אני חורט לעצמי בצורה מאוד חדה את זה שאני מכור. מאז שהתחלתי בתכנית זה מלווה אותי בצורה מאוד ברורה כמעט כל הזמן, 24/7, אני לא שוכח שאני מכור. זה ברור לי (ולאשתי) שזו הזהות שלי כמו השם שלי. לכתוב את זה בתעודת הזהות שלי, זה הרבה יותר רלוונטי מאשר מקום המגורים, המצב המשפחתי או מספר הילדים (ברוך ה' שהחוק עדיין לא מחייב זאת... ).

נכון, יש תקופות של הכחשה (עיין ביומן המסע שלי לאחרונה), אבל בגדול, ברגע שהיסוד הזה מונח בצורה מאוד ברורה, אפשר להתחיל לבנות על גביו. זה מאוד עוזר לי לעשות דברים גם כשממש לא בא לי, או אפילו כשזה הדבר האחרון שבא לי.

הדבר מזכיר קצת הדרכה אהובה עליי (אם כי בעבר לא הצלחתי ליישמה) ב"חובת התלמידים" (עמ' קנג במהדורתי):

"מידה לעצמה היא ההחלטה, שצריך האדם להוציאה מעט מעט מקרבו, שאף אחר עבור התעוררות רצונו, אף כשאינו מבין את חוב עבודה זו עליו כמו שהבין בעת התעוררות רצונו, אף על פי כן יעשנה רק משום שכן החליט. לכן קשה לקנותה, מפני שאין שכל ורצון אז שיעזרוה, אבל הכרחית היא לעובד, ואי אפשר בלעדיה".

לי אישית, אחרי עשרים שנות התמכרות, אין אפשרות לחכות לתהליך איטי של רכישת המידה הזאת. מצד שני, הכאב שחוויתי כל כך חזק, שבמידה מסוימת קל יותר עבורי לקנות את המידה הזו מאשר עבור אדם שלא חווה כאב כזה.

ב. כאשר אני עושה ברצינות את הצעדים (לצערי, יש תקופות רבות שהן לא כאלה), אני רואה במוחש שהתאווה היא רק קצה הקרחון, אז גם אם האובססיה שלי לתאווה צנחה פלאים (ולשמחתי, יש תקופות רבות כאלה), עדיין יש המון דברים שיוצרים אצלי כאב גדול לא פחות, ואולי אף יותר, כשאני לא מטפל בהם כראוי - טינה למשל. כך שאם אני על המסלול שאני מרגיש רק להיום שהוא הנכון בשבילי,  אני מבין כל הזמן שאני לא יכול בלי אלוקים, ובלי עבודה רוחנית אמיתית, שמתבצעת רק בשיתוף עם חברים אחרים (דווקא רציתי לכתוב פוסט על כך היום, מקווה שייצא לפועל בקרוב).

אוהב ומעריך,

טהרני

תודה לכולם על התגובות ועל העזרה.

'מתחיל שוב' - אני קצת עייף מלחפור בעצמי עכשיו, אבל זכור לי שהתחברתי קצת למה שהעלית. אני עדיין בשלב של ברור עצמי על הדבר הזה. אחשוב על הדברים אי"ה יותר מאוחר.

'החסוי' - קראתי מה שהבאת, אני רק רוצה להזכיר לך שכשאני בטוח שאני מעל כולם אני גם מודע למחלה שלי ולכל מה שנובע ממנה כמו שקראתי כאן, ואף על פי כן אני עדיין חושב שאני מעל כולם. הזוי. קשה לצפות מאדם לשכנע את עצמו להרגיש משהו שהוא לא מרגיש באותו רגע, בפרט שמדובר ברגש חזק מאד ובפרט כשמדובר בהרגשה בלבד, בלי עובדות חדשות וכו'

'אבי גולן' - קצת צפיתי את זה... למרות שאני די מתחבר לרעיון בד"כ אני חושב שעכשיו זה שונה. כי קשה לי להמשיך עם המטוטלת הזו. סוג של כף הקלע בעולם הזה. פעם עניו ושפל כמשה ופעם מפוקח ונורמלי כאחד האדם. כיום, בראש יותר כנוע מאתמול, אני מפחד מעצמי. אני לא רוצה לתת לעצמי להתכחש וכתוצאה מזה אגיע לקרקעית יותר נמוכה שתוצאותיה העובדתיות יהיו הרות אסון. קיצר, מפחד מעצמי.

'טהרני' - קודם כל, שמחתי לקבל מחמאתך... ולענייננו, יכול להיות שהבעיה שלי היא צעד ראשון כמו שבעצם כתב 'מתחיל שוב'. ישנם הרבה מקרים וסיטואציות בחיי שאני כלל לא יודע אם הם באו מתאווה או מדברים אחרים כגון סקרנות, תמימות וכו'. אני צריך חפירה עמוקה אצלי בשביל זה.
אהבתי את ה"חובת התלמידים" שהבאת והעיקרון הנעוץ בדבריו (לא בגלל שזה ספר קודש אבל חייב לציין ששמחתי לראות את העקרון במקורות). אני מרגיש שאני חייב ליידע אתכם באיזו הכחשה אני חי. הכחשה ששום החלטה לא הועילה לה. לפעול על יבש מבחינתי יהיה כל כך הזוי ומטופש ואולי גם לא יעבוד באותו זמן. קשה לי להאמין שהייתי יורד על הברכיים ביום שאני מרגיש מצויין. אתה חושב שיש לי מזור ביום כזה? קשה לי להאמין...
לגבי החלק השני שהבאת, אני חייב לומר שכשאני בהכחשה אני לא מכחיש שאני אוהב לאונן לפעמים וגם לא שאני צריך עזרה עם זה. אני גם לא מכחיש שהושפעתי מהסימפטומים של בריחה לתאווה והתמכרות רוחנית. אני יודע הכל אבל חושב שעברתי את זה. אני בטוח שאחרי שקראתי והבנתי, התבגרתי וליבנתי הכל יחד עם אשתי (לא באופן בוטה כמובן...), אני כבר יודע מה לעשות. אני מסודר היום. זה גורם לי לא לעשות פעולות שאני חייב לעשות ע"מ לשמור על עצמי וכתוצאה מזה אני נשאר חשוף. 

תודה לכם חברים. אוהב אותכם. 

לילה טוב

 

אה! בעצתך! איך יכולתי לשכוח... (כנראה הייתי ב"היי" מהשיחה איתך...)
כמו שכתבת, כנראה שאנחנו באותן נקודות במסלול (או "אותן תחנות" אם נכנע לספרים ולדוברים את שפתם...). גם אני מרגיש קשיים בקבלה. כנראה שמילוי כרסי אחרי החגים לא היה בש"ס ופוסקים ו"תורת הקבלה" לא בשבילי...

קשה לי לקבל את עצמי. אני מרגיש כל כך צבוע. "מחלים - לא מחלים" כזה. כאילו לא הגעתי לאיזו תחתית פנימית שאחרים כנים ואמיתיים ממני כן הגיעו אליה.
תכל'ס, רצונו יעשה. אין מה לעשות...

אהבת 
וכל החברים האהובים
איזה יופי של שרשור מלא עומק והחלמה
אני רוצה להוסיף רק משהו אחד קטן
אהבת כבר כתב כף הקלע, וגם לי זה נראה כמו כף הקלע, כי מה זה כף הקלע?
הנשמה נמצאת במקום שמצד אחד מושך למעלה ומצד שני מושך למטה לתאוות
כף הקלע של מכור זה שמצד אחד הוא בחיים טובים עכשיו ולא בא לו להיכנס לג'ורה עוד פעם
מצד שני הוא יודע בסתר ליבו שהוא יכול ליפול
אפשר להסתכל על זה בכלל מכיוון אחר
כל מכור, נופל רק בגלל שהוא רוצה להתמלאות, למלא חלל פנימי ועמוק שמתגעגע לקשר לאהבה ולאינסופיות של הבורא יתברך.
זה גם חוסר אונים, אני יודע שאם אני לא מתמלא, אפילו אם אני מכור קל והכל בשליטה, חזקה ברורה שאני יפול, כי כבר עכשיו אני נופל, אני לא מתמלא מטוב אמיתי,
הסיבה שאני עושה פעולות וצעדים, כי עכשיו אני סובל, לא כי אח"כ אני יפול, אני חייב להתמלא ועכשיו
איזה חוסר אונים...
אוהבים

אהבת חסד היקר

כתבו לך הרבה דברים יפים,
ואכתוב בקיצור הפעם, יחסית..

מזכיר לי קצת שקראתי בחוה"מ בשם הבעש"ט שאמר -
שאחרי כל הידיעות הנשגבות שלו בבורא יתברך הוא חזר לנקודה הראשונה של אמונה פשוטה.

אבל אולי בשביל זה צריך להיות הבעש"ט? לא יודע.

אכתוב 2 נקודות שאני חווה על עצמי:
1 - הקריאה והכתיבה פה בפורום ובמובן מסויים גם ההשתתפות בקבוצות נותנות לי אשלייה מסוכנת שאינני צריך את הצעדים כבר.
2 - שמעתי מחבר מאד וותיק בתכנית הצעדים, (שלבוש חיצונית כמוני וכמוך אם זה ירגיע אותך..) שאמר לי אישית שכל בן אדם שיבצע את הצעדים כמו שצריך עם ליווי והדרכה של ספונסר, זה יעבוד בשבילו, גם אם הוא לא הגיע לתחתית נמוכה וכואבת, והוא אישית הלך גם לקבוצה של אכלני-יתר כפייתיים OA, למרות שהוא לטענתו רק גירד את המאה ק"ג, ולא הרגיש שמן מאד, אבל הפריע לו מאד הבולמוסי תאווה שתקפו אותו בשעת רעב, והתכנית עזרה לו בזה גם לאט לאט להתייצב על משקל יותר סביר.

אסיים בפתגם שאהבתי וקשור מאד לתכנית -
"המכשול הגדול ביותר העומד בפני ביצוע מעשה גבורה הוא הספק שמא אדם הולך לקראת הוכחת עצמו שוטה;
הגבורה הטהורה ביותר היא להתנגד לספק זה,
והחכמה העזה ביותר - לדעת מתי יש להתנגד לה, ומתי יש לציית לה."
רצונך ייעשה וכו' 
אוהבים אותך.
 

כמה דברים שעובדים בשבילי:
* להתפלל, הנקודה הזאת של הכניעה של ההודאה בחוסר האונים המוחלט מול התאווה זאת מתנה, זה לפי דעתי לא משהו שאפשר ללמד.

* כשאני מתקשר לחברים לפתוח את השיחה ב'קוראים לי.. ואני סקסוהוליסט' ואז להמשיך בשיתוף. או 'קוראים לי.. ואני מכור'. אני אוהב להגיד את זה כל פעם בדרך אחרת בצורה שיותר קשה לי לעיכול.

*והכי חשוב פשוט להמשיך לבוא.. להגיע להרבה קבוצות, לשמוע שיתופים של חברים, לקרוא בספרות.

רק כדי להדגיש את הנקודה הבעייתית, ציטוטים מהספר הגדול:

עמ' 24: "יש בהם את הדיבוק שאיך שהוא, פעם, הם יצליחו לנצח במשחק. אבל לעיתים קרובות הם חושדים שהם בנפילה הסופית"

פרק 3: "רובנו לא היינו מוכנים להודות שאנו אלכוהוליסטים אמיתיים. אף אחד לא אוהב לחשוב שהוא שונה משאר בני אדם מבחינה גופנית ונפשית. ולכן אין זה מפתיע שקרירת השתיה שלנו רצופה נסיונות חסרי תועלת להוכיח שאנו יכולים לשתות כמו אנשים אחרים. הדיבוק הגדול ביותר של כל שתיין לא נורמלי הוא הרעיון שאיך שהוא, פעם, הוא יוכל לשלוט ולהנות מהשתיה שלו. מפתיע ממש כמה עקשנית אשליה זו. רבים רודפים אחריה עד לשערי השיגעון או המוות.

למדנו שאנו צריכים להודות בפני האני הפנימי שלנו שאנו אלכוהוליסטים. זהו הצעד הראשון להחלמה. יש צורך לתץ את האשליה שאנו כמו אנשים אחרים או שנהיה כמו אנשים אחרים.

... כל אחד מאיתנו חש בזמנים מסוימים שהוא מקבל בחזרה את השליטה אבל הפסקות אלו קצרות בדרך כלל והן מלוות תמיד בשליטה קטנה עוד יותר , שהובילה עם הזמן לדמוריזציה בלתי ברורה ומעוררת רחמים..."