זיכרון,
דמעות,
אני חסר אונים מול דמעות.
בעיקר כשהן זולגות מעיניים של אנשים שאני אוהב. 

זוכר את ההרגשה של ילד קטן שקם באמצע הלילה,
ורואה את אמא האהובה בוכה חרישית על הספה בסלון, בחושך, לבד.
חוזר חרישית למיטה, ולא מצליח להירדם,
לא מצליח להפסיק להקשיב לבכי ולהתייפחויות החרישיות.
ככה לילה אחרי לילה,
מרגיש צורך נואש לעזור לה,
לנחם אותה,
לנגב לה את הדמעות,
ולהבטיח לה שמעכשיו הכל יהיה בסדר,
כי אני פה.
הילד הבכור שלה בן ה-5.

לקח לי הרבה זמן, כסף לטיפול, ודמעות, לשחרר במקצת את המקום הזה ממני,
את תחושת הצורך לשנות את המצב הכואב שלא בשליטתי,
את לקיחת האחריות על כתפי הצנומות, עדיין, ביחס לכאב של השני.

אני יודע להקשיב מצוין, באמת,
אני יכול להקשיב לאנשים,
ולהביע הזדהות ואמפתיה מכל הלב,
בתנאי שאין לי קשר רגשי איתם,
אבל אם הם חלק ממשפחתי או חבר קרוב,
שמתנה באוזניי כאב שהוא חווה בחייו,
אני ישר מריץ בראש מחשבות איך לעזור לו,
מה הוא צריך לעשות כדי לצאת מהתחושה הקשה שבה הוא נמצא,
איך הוא יכול לראות את הקושי במבט אחר, במבט מצמיח, ולא במבט מדכא,
לחלוק עימו את כל התובנות שצברתי בחיי,
תובנות שאני לא ממש הצלחתי ליישם מול הכאבים שחוויתי.

תמיד התגאיתי בזה עמוק בפנים,
שאני יכול להקשיב וישר לחלוק מחוכמתי הרבה, ולעזור לשני,
אני יודע היום שזה נבע מהאנוכיות שבי,
לא יכולתי להכיל עוד כאב, הייתי חייב לברוח ממנו,
לברוח ולקחת בכוח איתי גם את השני החוצה, לאור ולשמחה.

אני זוכר בתחילת שנות נישואי את אשתי מספרת לי בדמעות על כאב שחוותה,
ואני ברוב חמלתי עליה, מייעץ לה מה כדאי לה לעשות כדי לצאת מהמצב הזה,
איך היא יכולה לנסות לשנות את הלך החשיבה שהביא אותה לחוש את הכאב שלה,
והיא בתגובה לדבריי נפגעת עד עמקי נשמתה,
טוענת שאני לא מבין אותה,
ואני משתומם ומחריש למולה, 
וחש דקירה קטנה בלב.

אני לומד לאט לאט בהחלמה להיות בכאב עם השני,
לא ממש לחוות איתו ביחד את הכאב,
כי זה לא יעזור,
לא לכאב שלו, ובטח לא לי,
אלא רק להזדהות, פשוט להיות איתו, עם הכאב שהוא חווה,
להקשיב בשקט, לומר מילים פשוטות של אמפתיה,
לנסות לתת לו תחושה שהוא לא לבד עם הכאב,
אני איתך, אני פה, אני לא מנסה לברוח,
עימו אנוכי בצרה.

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים,
בקרוב.
אמן.

תודה. 
אני גוזר ושומר.

פנימה,

אני מתרגש כל פעם כשאני קורא את הפוסטים שלך,

תודה

מרגש
תודה

פנימה היקר, תודה רבה על הפוסט המרגש.
מאחל לך שחרור גדול
ושמחושך תזרח קרן אור

אני אומנם לא בכור, אך נראה לי שגם על כתפי הקטנות ניסיתי ואולי אף מנסה לשאת דברים כבדים. מזל שיש לנו אבא הכי חזק בעולם...

אני רוצה לחשוף שעברה בי איזו מחשבה של השוואה/קנאה לגבי כמות ה'תודה לך' אצלך לעומתי.

ליל מנוחה

עדיין חש חסר-אונים מול עיניים דומעות של אהוביי, והיו לי בשנה האחרונה כמה וכמה הזדמנויות לתרגל עוד קצת את השיעור לחיים שתיארתי פה שלמדתי לאחר כמה טעויות כואבות,
אבל אסירות-תודה לאבי המיטיב שאני מסוגל להקשיב לכאב ולא לנסות לברוח מיד. לפעמים.

תודה על השיעור אבא, אני מנסה להעביר אותו הלאה.
מקווה שיועיל וינחם מעט, עד שהנחמה המלאה תגיע בקרוב בימינו אמן.
אוהב
'פנימה'

ושוב...

יש לי דמעות בעיניים כשאני קורא את הפוסט,

אני כנכה אהבה לא יודע להתמודד אם כאב ודמעות,

ולכן תמיד ברחתי מלשמוע סיפורים על השואה וכו'



מתפלל לאלוקים גם היום לא לברוח לתאוה



שכויח.....

וואו.
צמרמורת.
עכשיו קראתי לראשונה.
הארת אותך באור מיוחד. תודרבה על זה.
חיבוק

שלום לך פנימה!
תודה על פוסט מרגש 
על מראה משקפת של החיים שלי
פתאם הארת את עיני כמה אני רק מנסה ליעץ כל היום כמה זה לא נכון פשוט תקשיב .
מקוה שאקח זאת לצומת ליבי ואוכל להתרומם 
אתה מחזק אותי כל פעם עם פוסט אחר
תודה ענקית

מרגש. מזדהה עם המטען הזה, יש לי גם דברים שאני עדיין סוחב וקשה לי להשתחרר. 
תודה גם על הכנות מול עצמך כלפינו... חיזקתני. 
אוהב.

תודה אחים אהובים
על החיבוקים והאהבה.

אוהב ומחבק חזרה

כל כך מחבר 
וכל כך לא מובן עד ההחלמה כמוני כמוך
בלא לדעת לחוש ולהתחבר לכאב של הסובבים אותי
תודה