שיר שתקתקתי בתקופה האחרונה ואתמול הקראתי לספונסר.
הוא משקף את התסכול המייאש הזה של עוד שימוש ועוד שימוש, וחוסר אמונה בהפסקה.
מקווה שיהיה לתועלת.
***
למה זה מרגיש כמו הדבר הכי טוב והכי חשוב ואני מרגיש [צינזרתי] רגע אחרי?
ולמה המשחק הזה, כל כך לא הוגן?.
אם יש אוכל לא כשר שבא לי לאכול, הוא עדיין ירגיש טוב אחרי שאכלתי.
אבל כאן, זה מרגיש הדבר הכי טוב שיש, וזה באמת טוב בכמה רגעים הראשונים, אבל בשניה שלוקחים את הביס - הכל נגמר.
נשאר רק הגועל נפש. ואיך אני מתמודד עם זה? עוד שימוש. ועוד... עד שהמוח כל כך מפוצץ והרגשות כל כך קהים, שאני כבר לא מרגיש יותר. אפילו לא רצון להפסיק. רק דממה דקה של לבד. של ייאוש. של טביעה.

והקול הזה שאומר: אין תקווה. אין דרך יציאה. כל היציאות באין כניסה.

ולא משנה אם זה כואב ונורא, הקול הזה אומר, עזוב. אין חלופה. זו האופצייה הכי פחות גרועה.
להישאר נקי? זה כואב פי שלושה.
בוא, תשאר. תהנה. התשלום? במזומן. בלי מאבקים, בלי לכאוב את החיים, בלי לוותר על דברים. אני כאן. כמה קליקים, והכל עובר. כל השאר לא חשוב, לא כואב.

אם תעזוב אותי, יהיה לך נורא!
אני אציק וארדוף אותך גם בשנתך.

אז בוא, בטוב. עזוב אותך ממציאות, מהעתיד.
'רק להיום' הם אומרים, לא?
היום תרגע. היום לא תצטרך לוותר. לא תצטרך לכאוב את חסרוני.
שטוף ידיים, פתח את הטלפון והצטרף אליי. למסע התענוגות של חייך.

הפעם זה באמת טוב.

כבר אמרו פה פעם שיש לך כוח לגעת בתהומות.
אוהביםםםם....

מצטרף להנ"ל.

בתקווה שבקרוב מאוד נקבל את " שיר האהבה והתקווה " .


אוהב.

מקווה שהכישרון שלי עובד לא רק בתהומות, אלא גם בגבהות (זו המילה?).
ובכן, יש רק דרך אחת לגלות...
 

בעצתך תנחני כתב on 19 מאי 2016 18:38:

סתם חשבתי על זה שאני אישית הייתי מתמקד סתם בזה שיש לי כשרון. זה דבר עצום! המתנה היחודית הזו שה' נתן לי ולא לאף אחד אחר... ה' אוהב אותי אישית! לא סתם "בן לעם הנבחר"...
הוא נתן לי ונותן לי את זה יום יום, לא משנה אם אני בתהומות או בגבהות. דבר עצום, לא?