לשאלת "נוצריותן" של קבוצות האנונימיים[1]
שחר פלד
מבואמאמר זה נכתב בעקבות טענות שהועלו נגד קבוצות האנונימיים שהן כביכול 'נוצריות' ונוגדות את 'רוח היהדות'. אני בוחן כאן את הטענות ומשווה בין אמונת ה'אנונימיים' לבין אמונות יסוד של הנצרות – ומראה שלמעשה לא מדובר כאן בנצרות, לא מצד ההלכה ולא מצד ההשקפה, אלא באמונה 'חדשה' שאינה סותרת את רוח היהדות.
מקורות נוצריים?יש הדוחים את האנונימיים באופן קטגורי בטענה שאין מה ללמוד ממה שבא מהנצרות – ואין מקום לחקור יותר מדי אם הוא טוב או רע או מכוער – די בהקבלה החיצונית בין "הודאת חוסר האונים" של צעד אחד, לבין עיקרון "חוסר האונים" הנוצרי כדי לפסול את הקבוצות על הסף.
טענה זו בעייתית מכמה בחינות:
- קבוצות האנונימיים צמחו מקבוצות שהגוון שלהן הוא יותר רוחני/ניו-אייג' מאשר נוצרי (כפי שאפרט להלן).
- מה קורה כאשר נוצרים מתבדלים מאמונתם הנוצרית? כיצד נקטלג למשל את ניוטון כאשר הוא דחה את אמונת השילוש כבזיון לאמונה (ולכן סרב לעמוד בראשות טריניטי קולג').
- תכנים רבים השאובים כביכול מהנצרות, שאובים למעשה מהיהדות שנגזלה על ידי הנצרות. כך למשל, לאוזן יהודית משפט כמו: "יש"ו אמר: ואהבת לרעך כמוך" מגוחך לחלוטין, אך דווקא אמירה זו: "ואהבת לרעך כמוך", היא המוטיב החורז את שיטתו של פוקס אמט, שמייסדי האנונימיים לקחו אלמנטים מתורתו. יש"ו, כידוע, היה פלגיאט, ואין שום סיבה שנניח לו להתהדר בבעלות על תכנים שמקורם ביהדות.
אי-נוצריות מוצהרתלא ניתן להחשיב את הקבוצות כ"נוצריות", מאחר ואין הן קשורות לנצרות בשום דרך מוצהרת. הן אינן סוגדות ליש"ו, ואינן לא כנסיה ולא זרם דתי. הן אף מדגישות את אי זיהוי האמונה עם דת כלשהי באמצעות הפניה אל "אלוהים כפי שאנו מבינים אותו". מבקרים נוצריים של התוכנית מתייחסים לעיתים קרובות לניסוח זה ככפירה באלוהותו של יש"ו.
אחד הסממנים האנטי-נוצריים הבולטים של הקבוצות היא הוקעת הזלזול במעשים. אנשים בקבוצות רגילים לומר: "אמונה ללא מעשים – מתה", או "אמונה ללא עשייה היא הזיה" וגם, באורח יומיומי: "תהיה לי תוכנית – ורק להיום אעשה אותה בעזרת ה'". בניגוד לנצרות הבוחלת במעשים, המעשים הם הליבה של האנונימיים.
ביל ווילסון, מייסד האנונימיים הצהיר על עצמו כ"אגנוסטי" ופעל במודע לעקור את הנצרות מתוך רעיונותיה של קבוצת אוקספורד ושל פוקס אמט (שכבר הם שייכים למעשה לאמונות ניו-אייג' ולא לנצרות – למרות שתיארו את עצמם כנוצרים) ולזקקם לכדי תוכנית רוחנית ומעשית שאין בה דבר מעבודה זרה ומנצרות. קבוצות האנונימיים מצהירות על עצמן בתוקף רב שאין הן "דת".
התיאולוגיה של האנונימייםהדגש של הקבוצות הוא על אמונה באלוהים הקיים ברמה 'קדם-תודעתית', כנוכחות אוניברסאלית שדי רק להסיר את ההתנגדות כלפיה כדי לחוש בה. "דמיינו לעצמכם חיים ללא אמונה!" כותב מייסד התוכנית ב"ספר הגדול": "לו כל מה שהיה לנו היה ההגיון הטהור, לא היו אלה חיים. אך אנו האמנו בחיים – כמובן שהאמנו. לא יכולנו להוכיח את החיים במובן שמוכחים שקו ישר הוא המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות, ובכל זאת, החיים היו שם. האם נוכל עדיין לומר שכל העסק אינו אלא צבר אלקטרונים שנוצר מכלום, שאין לו משמעות והוא הולך ומסתחרר לעבר ייעוד של כלום? כמובן שלא יכולנו! האלקטרונים עצמם נראו יותר אינטליגנטים מכך. כך לפחות אמר הכימאי".[2]
בסופו של דבר הציב ביל ווילסון חזון אימננטי של אלוהים הנמצא בקרב המאמין, כ"מציאות גדולה" הנמצא בתוך האדם עצמו: "לבסוף ראינו שהאמונה בסוג כלשהו של אלוהים היא חלק מהעצמיות שלנו, בדיוק כפי שהתחושות שיש לנו כלפי חבר הם חלק מאיתנו. לעיתים היה עלינו לחפש את האלוהים ללא מורא, אך הוא היה שם. הוא מוחשי לא פחות מאיתנו. מצאנו את "המציאות הגדולה" עמוק עמוק בתוכנו. בחשבון האחרון רק שם ניתן למצוא אותו. כך היא במקרה שלנו". [3]
פרק מרכזי וארוך בספר הגדול בשם "אנו האגנוסטיים" דן בשאלת האמונה והקשר בין האדם לאלוהים: "מטרתו המרכזית של הספר היא לאפשר לך למצוא כוח גדול ממך שיפתור לך את הבעיה… משמעות הדבר היא שאנו עומדים לדבר על אלוהים. כאן מתעוררת בעיה עם האגנוסטיים. פעמים רבות אנו מדברים לאיש חדש ורואים כיצד תקוותו מתעוררת כאשר אנו מזכירים את בעיות האלכוהוליזם שלו ומסבירים את החברותא שלנו. אך פניו נופלות כאשר אנו מעלים נושאים רוחניים, במיוחד כאשר אנו מזכירים את אלוהים… "[4]
"… אנו יודעים כיצד הוא מרגיש – היינו שותפים לספקותיו הכנים ולדעותיו הקדומות. חלק מאיתנו היו אנטי-דתיים קיצוניים… הסתכלנו מתוך ספקנות על עולם מסוכסך זה, עם מערכותיו התיאולוגיות המסוכסכות ואסונות בלתי מוסברים… כיצד אפשר שישות עליונה קשורה לכל זה? אולם, ברגעים אחרים, מצאנו עצמנו חושבים, כאשר הוקסמנו על ידי אור הכוכבים, 'מי, אם כן, עשה כל זאת'? היתה תחושה של יראת רוממות ופליאה, אך היא היתה רגעית וחומקת…
… מצאנו במהירה שאם יכולנו להניח לדעותינו הקדומות ולהביע אפילו נכונות להאמין בכוח גדול מאיתנו, התחלנו לקבל תוצאות גם אם לא היה ביכולתו של אף אחד מאיתנו להגדיר בצורה מלאה או להבין את הכוח הנקרא אלוהים".
"כאשר ראינו כיצד אחרים פותרים את הבעיות שלהם באמצעות הסתמכות פשוטה על רוח היקום, נאלצנו להפסיק לפקפק בכוחו של אלוהים. הרעיונות שלנו לא עבדו, אך רעיון האלוהים עבד"[5].
ברור אם כן, שאלוהי התוכנית "תפור לפי מידה" כ"רעיון אלוהי שעובד". אלוהי התוכנית נגזר מהאוריינטציה הטיפולית של התוכנית ויש לו הגדרה אחת: שהוא מסוגל להחזיר למתמכר את שפיות דעתו. למרות שבצעד שלושנדמה שההגדרה של "אלוהים" בתוכנית נשארת פתוחה "להבנת" המתרפא – אין זה כך, כי התוכנית מגדירה את אמונתה בצורה ברורה לחלוטין: "אמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר לנו את שפיות דעתנו".
מבחינה תיאולוגית בניגוד לדימויי אלוהים "מדולדלים וקצופים" המדכאים את רוח המאמין, ניתן להצביע על אלוהי האנונימיים כבא מהמקום היותר טוב בנשמת המתרפא – מהרצון שלו להתרפא, מהשאיפה שלו להרגיש טוב, לנהל את חייו בצורה שפויה ולחיות חיים מלאים ושמחים. זוהי אלוהות של החלמה, הצומחת מהמקום השפוי שעוד נותר באנשים שלעיתים הגיעו לאובדן צלם אנוש, אנשים סוערים ומבולבלים, מלאי אשם ואובדניות – הנאחזים באמונה באלוהים ששורשו הוא הרצון שלהם להחלים ומהותו יכולתו לעזור להם להחלים. ביל ווילסון התייחס במפורש לנקודה זו של אלוהים שמקורו בלב המאמין כאשר כתב: "הבנו לבסוף שהאמונה בסוג כלשהו של אלוהים היא חלק מהמהות שלנו… מצאנו את 'המציאות הגדולה' עמוק בתוכנו. בחשבון האחרון, רק שם ניתן למצוא אותו."[6]
אוריינטציה של תשובהעיון מקרוב בתיאולוגיה ובפרקטיקה של הקבוצות מלמד שמדובר בתנועת תשובה במובן היהודי של המילה.
בספר הגדול כתוב: "הבעיות שלנו, אנו סבורים, הם מעשי ידינו. הם נובעים מתוך עצמנו – המתמכר הוא דוגמה קיצונית של רצון-עצמי משתולל" – אם ננסח זאת במונחים יהודיים: הרי שמדובר בהודאה באחריות על המעשים – כאשר הרצון העצמי "המשתולל" הוא היצר הרע.
"בשלב הבא, התחלנו במסלול של פעולה נמרצת, כאשר הצעד הראשון הוא ניקוי-בית אישי שרבים מאיתנו לא ניסו מעולם. למרות שהחלטתנו [למסור את החיים והרצון לאלוהים] היתה צעד מכריע וחיוני, לא תהיה לה השפעה של קבע אם לא נלווה אותה מייד במאמץ נמרץ להתייצב לנוכח אותם דברים בתוכנו החוסמים אותנו, ולהיפטר מהם. ההתמכרות שלנו היתה רק סימפטום. היה עלינו לרדת לסיבות ולתנאים. לכן, התחלנו בספירת מלאי אישית. "זה היה צעד ארבע".
ב-12 ו-12 כותב ביל ווילסון שדי בנכונות הקטנה ביותר כדי לפתוח את הדלת לאמונה, ולמעשה ברגע שאדם מגיע לתוכנית הוא כבר מביע בזאת נכונות לתיקון. נכונות לאמונה שכח גדול ממנו יכול להשיב לו את שפיותו, ובהסכמתו לפעול על פי התוכנית הוא למעשה מסכים למסור את רצונו ואת חייו לידי כוח גדול ממנו. "כבר קיימת נכונות", כותב ווילסון, "לוותר על הרעיונות העצמיים לגבי בעיית האלכוהול לטובת הרעיונות שמציעה קבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים, והמצטרף החדש חש שהקבוצה מציעה לו חוף מבטחים בלעדי לספינתו הרעועה. האם אין זו מסירת הרצון והחיים להשגחת אלוהים"?
"כיצד, אם כן, בדיוק", כותב ווילסון, "יכול אדם בעל נכונות למסור את רצונו וחייב לכוח גבוה ממנו? ראינו שהוא כבר התחיל בכך כאשר למד להסתמך על הקבוצה כפתרון לבעיית האלכוהול שלו, אך חייו עדיין בלתי מנוהלים גם אם כבר הפסיק לשתות. עדיין אין כאן פיכחון קבוע וחיים מועילים ומלאי סיפוק… וזהו מקומם של שאר הצעדים בתוכנית. רק פעולה ועשייה מתמדת של הצעדים כדרך חיים יכולה להביא לתוצאה המבוקשת".
ההיפוך התיאולוגי של ההודאה בחוסר יכולתכידוע, טענת חוסר האונים וחוסר היכולת של האדם – היא אחת מהאושיות התיאולוגיות של הנצרות ותנאי הכרחי ל"ישועתו" של יש"ו. על פי עקרון זה מי שלא יודע כמה הוא לא שווה כלום, לא יוכל ליהנות מישועה זו. מתוך תפיסה זו נובעת תביעת הנצרות לזנוח את המעשים והדגש על החטא הקדמון. האדם הוא חוטא במהות וחסר אונים לשנות זאת, ושום פעולה שלו אינה יכולה להושיע אותו – אלא רק יש"ו לבדו.[7]
כביכול, נדמה שהצעד הראשון מהדהד עקרון תיאולוגי זה: "הודינו שאנו חסרי יכולת ביחס להתמכרות שלנו, שחיינו הפכו לבלתי ניתנים לניהול". אולם בפועל מתברר שמדובר דווקא במי ש"מודה ועוזב". ההכחשה, הסירוב להודות, היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של "המכור" – המתעלם ממצבו ומכחיש שההתמכרות השתלטה על חייו, ושל בעל היצר שאינו מוכן להודות בחטאו. עתה מתבקש המתמכר להודות בהתמכרותו, והשאלות הרבות, שחלק מהקבוצות נוהגות להציב בפני חבריהן במסגרת צעד 1, מובילות אותו להכרה בעומק ההשפעה של ההתמכרות ופעולתה ההרסנית על כל אורחות חייו, כולל גופו, פרנסתו, משפחתו, כישרונו ועוד. הדגש כבר אינו על "חוסר היכולת" אלא על "ההודאה" – על היציאה מההכחשה של ההתמכרות, מההכחשה שאין בעיה. שהכל בסדר.
ברור בעליל שאדם שמגיע לקבוצות, שהולך שבוע אחר שבוע לטפל בהתמכרות שלו – אינו חסר אונים. קבוצות רבות הן דינמיות מאוד ונחושות מאוד במובן זה של שינוי המעשים. למשל הסיסמה של קבוצות גריישיט "ויהי מה" היא בדיוק ההיפך מ"חוסר אונים": מאחר והיא נוקטת התעקשות מוחלטת "ויהי מה" לא ליפול להתנהגות הכפייתית.
ההודאה בחוסר אונים היא הודאה על האמת של מציאות נתונה- המתמכר רוצה אבל לא יכול להפסיק, הוא מודה שאין לו כוחות לעשות זאת בעצמו. לכן, הנוסח הוא "הודינו" ולא "אידאולוגית אנו חושבים שצריך לוותר…". כאן יש גם מקום להדגיש את החשיבות של צעד אחד כהכנה לצעדים 2 ו-3 שהם הכרה ב"בעל הכוחות כולם" ונסיון כנה לקבל הדרכה ואונים מבחוץ. הדבר דומה להודאה במחלה על מנת להיות נכון לבלוע את התרופה ולא על מנת להצדיק עצמו ולהישאר חולה.
הצד המעשי של קבוצות האנונימייםבין הצדדים המעשיים הרבים של הקבוצות המתיישבים היטב עם רעיונות של תשובה ותיקון, ניתן למנות:
כליםכל אחת מתוכניות האנונימיים כוללת "כלים" שונים שהמתרפא מיישם על מנת להחלים. יש כלים שהם ספציפיים לקבוצות מסוימות בלבד – למשל: הכלי של מעקב הוצאות בקבוצה למתמכרים לחובות (DA) או הכלי של שקילת המזון בקבוצה של מתמכרים לאוכל (Greysheet) ויש כלים המשותפים לכל התוכניות. מכורים רבים משתמשים בכל הכלים הללו בכל יום – וכל הכלים מתמקדים בגמילה ובהימנעות מההתמכרות – זוהי תרפיה אינטנסיבית מאוד של מי שמוכן ללכת "לכל מרחק" כדי להיגמל.
צעד אפס – הימנעותניתן לקרוא "צעד אפס" לכלי הנקרא בתוכניות: הימנעות, ניקיון, פיכחון ועוד. צעד האפס הוא הדבר הראשון שעושה המתמכר המגיע לתוכנית אנונימיים: הוא מרפה מההתמכרות שלו. למעשה, התוכנית מתחילה בגמילה מיידית ותובעת מהמשתתף לעזוב מייד את ההתמכרות שבגינה הגיע אליה. משתתפי התוכניות נוהגים להצהיר על מספר הימים הנקיים שצברו, שבהם לא השתמשו בסם ובהם לא ביצעו את הפעילות הכפייתית המתמכרת, למשל: "שלום, שמי אברהם, אני מכור לאלכוהול ולא נגעתי באלכוהול מזה 578 ימים". בקבוצות רבות ההימנעות היא תנאי למילוי תפקידים שונים בקבוצה כמו הדרכה לחדשים או פעילות כמאמן.
כך, לפני תחילת הצעדים, לפני ההודאה ש"ההתמכרות הפכה את חייהם לבלתי ניתנים לניהול", עושים משתתפי התוכנית צעד ראשון כדי להשיב לעצמם את השליטה: הם עוזבים את ההתמכרות. באופן זה הופכת התוכנית לתוכנית טיפול אקטיבית וממוקדת ביותר. המכור מגיע לתוכנית מתוך רצון חזק ושאיפה עמוקה להפסיק את ההתמכרות שלו – והדבר הראשון שהוא עושה, עוד לפני כל פעולת גמילה, הוא לעזוב את ההתמכרות. שאר הכלים של התוכנית מטפלים למעשה בתגובות הקשות המתעוררות במתמכר בעקבות מניעת הסם – כל הכוחות הנפשיים והגופניים המסתערים על המכור כאשר הוא מנסה לחדול. וכאן, מייד אחרי צעד אפס – עזיבת הסם- נכנסים שאר הכלים של התוכנית כדי לעבור עם המכור את כל תהליך הגמילה.
תפילת השלווהבתחילה ובסיום של כל פגישה אומרים כל המשתתפים ביחד את תפילת השלווה, שהנוסח שלה הוא:
אלי,
תן בי (בנו) את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי (ביכולתנו) לשנותם,
את האומץ לשנות את אשר ביכולתי (ביכולתנו)
ואת התבונה להבחין בין השניים.
תפילה זו, המלווה את חייו של כל מי שמשתתף בקבוצות האנונימיים, מהווה את התמצית של התוכנית: הקבלה של המחלה באורך רוח וסבלנות, האומץ לעשות מעשים – והתבונה להבחין בין השניים, המסמנת למעשה קו מתמיד של שינוי וצמיחה – ככל שמתעצמת יכולתם של המשתתפים בקבוצות לטפל בדברים שבעבר לא היה ביכולתם לשנותם, ועתה הם מצליחים להתמודד איתם. המרכזיות של תפילה זו נובעת מהדרך בה היא מסכמת את עיקרי התוכנית:
המתמכר מגיע לקבוצה שבור והוא מתבקש להפסיק להכחיש ולקבל את קיומה של בעייתו: אומרים לו – די להכחשה. יש לך בעיה שאתה לא יכול לפתור. תודה בזה. ואחרי שהוא מכיר במחלה. הוא מתחיל להפעיל את תבונתו ומוצא דרכים לשנות עוד ועוד דברים – כאשר כל זה הוא חלק מתפילה הנשענת על "כוח גדול ממנו". מערך זה של קבלה-שינוי-אבחנה מתוך תפילה הפוך את התוכנית לדינמית, לא פסיבית, ומאופיינת על ידי שינוי מתמיד.
צעדיםבעוד ששאר כלי התוכנית הם מערכות תמיכה וכלים מעשיים המסייעים למתמכר לשנות את התנהגותו ואורחותיו, הצעדים של התוכנית הם הכלים התרפויטיים המרכזיים שלה. הם מכוונים את המיקוד של המתמכר מהעיסוק בעצמו אל האפשרות הרוחנית שאלוהים יעזור לו לצאת ממצבו הקשה, והם מטפלים ישירות במניעי העומק להתמכרות כמו טינות ופחדים הגורמים למתמכר לברוח אל הסם. חלק זה של התוכנית הנקרא "צעד 4" המתואר בתוכנית כ"ספירת מלאי" של איש עסקים בסוף השנה – על מנת לדעת מה יש לו במחסן – דומה מאוד לרעיון "חשבון נפש" ביהדות. במיוחד כאשר מגמתו היא "מודה ועוזב": הרעיון של צעד 4 הוא להודות בכל העוונות ופגמי האופי ולעזבם בידי הקב"ה.
אמנם, מגמתו של צעד 4 בתוכנית אינה להפוך את האדם ל"צדיק", אלא לסייע לו להתמודד עם הגורמים הנפשיים הדוחפים אותו אל ההתמכרות, אך ניסיונם המצטבר של מיליוני מתמכרים מצביע על כך שדווקא מידות רעות של טינה, כעס, פחד ועוד – דוחפים את האדם אל ההתמכרות – ויש צורך לעקור מצבים אלה אם רוצים להחלים – ומי שמחלים הופך מעצם העניין לבעל תשובה. הדרישה "למסור" את צעד 4 תואמת אף היא את הרעיון של הקב"ה כ"נושא עוון" – האנונימיים מוסרים לקב"ה את עוונותיהם – כי רק הוא יכול לשאתם.
המקורות של קבוצות האנונימייםגם כאשר דנים ב'מקורות' של קבוצת האנונימיים, יש לזכור שמדובר למעשה ביצירה מקורית ומפתיעה של מייסדי אלכוהוליסטים אנונימיים ושל המשתתפים הרבים בקבוצות אנונימיים במהלך כמעט 80 שנות פעילות, ש"ניסיונם, כוחם ותקוותם" הביא ל"חוכמת גמילה" עמוקה ורחבה. כיום יש מגוון רחב מאוד של תוכניות האנונימיים המתמקדות בכל סוג של התמכרות שניתן להעלות על הדעת – וכל תוכנית ייחודית מצמיחה חוכמה משלה המתגבשת כחלק מ"ספרות" העוסקת בהתמכרות המסוימת. כך, חוכמת המכורים לחובות מציעה כלים מעשיים למעקב אחר כספים והכנת "תוכנית הוצאות", חוכמת המכורים לאוכל מציעה תוכנית אוכל ועצות כמו "מתקשרים לפני הביס הראשון", וחוכמת האמנים המכורים לבטלה מציעה ליצור 5 דקות ביום. מדובר בתהליך דינמי ופורה של גיבוש חוכמת חיים מעשית בשילוב עם אמונה.
בראשיתה, צמחה התוכנית מתוך החיפוש של ביל ווילסון, אלכוהוליסט ניו יורקי, אחר פתרון לאלכוהוליזם שלו והוא מציין 3 נקודות השפעה קריטיות שהובילו אותו בסופו של דבר לגבש את התוכנית:
ההשפעה הראשונה היתה השפעתו של רופא מומחה לטיפול באלכוהוליזם, בשם ד"ר סילקוורת' שניהל בית חולים להתמכרות לסמים ואלכוהול בשנות ה-30 של המאה הקודמת – ואבחן את האלכוהוליזם כמחלה. כפתולוגיה. ולא כעניין של חולשת כוח רצון או פגם מוסרי.
ההשפעה השניה היתה השפעתו של הפסיכולוג המפורסם ד"ר יונג, שטיפל באלכוהוליסט במשך יותר משנה ובסופו של דבר אמר לו שמחלתו חשוכת מרפא ואין הפסיכולוגיה יכולה לעזור לו, אלא רק פתרון רוחני יוכל להועיל.
ההשפעה השלישית היתה קבוצת אוקספורד ממנה שאב ביל וו. רעיונות לתוכנית האנונימיים, דרשן בשום פוקס אמט, והשפעות שונות שעלו מתוך הדיונים של חברי הקבוצה ברעיונות וטקסטים רוחניים – במגמה לזקק מהם את מה שיועיל להם להיגמל מהתמכרותם.
"קבוצות אקוספורד", מייסודו של הכומר הלותרני בוכמן, דגלה בכניעה מוחלטת, הדרכת רוח הקודש, וידויים קבוצתיים, חיים על פי אמונה ותפילה. הם החזיקו בארבעה "אבסולוטים": אהבה, טהרה, כנות וחוסר אנוכיות ובחמישה "פרינציפים": בטחון, וידוי, שכנוע, המרת דת והתמדה. הם ראו ייעוד בהעברה אגרסיבית (מסיונרית) של המסר שלהם בכל מקום.
פוקס אמט דגל ב"מדע אלוהי" ו"במחשבה חדשה" לפיהם צריך בכל מצב לחשוב על האלוהי ובכך לפתור את הבעיה, יש לחיות באופן מוחלט "בהווה", ולהציב את "ואהבת לרעך כמוך" כעקרון המרכזי של החיים.
למרות ששני מקורות אלה הגדירו את עצמם כנוצרים – מבחינה תיאולוגית הם שייכים למעשה לזרם ה"מחשבה החדשה" שדגלה ברעיון של "חוכמה אינסופית" הנמצאת בכל מקום והדגישה שהאלוהים שוכן בנשמתו של כל אדם – תוך חריגה קיצונית מהדוקטרינה של החטא הקדמון. אכן, זרמים נוצרים שמרנים הוקיעו זרם זה בטענה שהדגש שהוא שם על אלוהים אינסופי, כל-יכול וכל-נמצא הנגיש לכל אחד באמצעות תפילה ומודעות – "הופך את יש"ו למיותר".
המקור השלישי, המוזכר המוזכר באופן מפורש ב"ספר הגדול", היה, כאמור, "הפסיכואנליטיקאי יונג", שנתן את הדחיפה הראשונית והרדיקלית להוצאת המושג האלוהי מתחום הדת ואימוצו למטרות תרפויטיות. יונג לא רק הסביר למטופל האלכוהוליסט שלו שרק "חוויה רוחנית חיונית" יכולה להצילו, אלא גם הדגיש בפניו שאין ב"אמונתו הדתית" כדי לספק את החוויה הרוחנית החיונית הדרושה[8].
אפשר שגם הרעיון המובא ב"צעד 3"[9] של "אלוהים כפי שאנו מבינים אותו" שאוב אף הוא מיונג שכתב על אלוהים כמסתורין הנמצא מעבר להבנה אנושית וטען שאנשים יוצרים דמות אלוהים משל עצמם כאשר הם מנסים להבינו – דמות שלעולם אינה יכולה להיות מדויקת.
רבים מונים את "קבוצות אוקספורד", את שיטת "המחשבה החדשה" ואת יונג עצמו, בין ההשפעות שמתוכן צמחו בהמשך תיאולוגיות הניו-האייג' המייחסות ליחיד את הסמכות הבלעדית לעיצוב הקשר שלו עם אלוהים.[10] במובן זה ניתן להצביע על אלמנטים של תוכניות האנונימיים המקבילים לאלמנטים של ניו-אייג', ובכל מקרה ברור שמקורות אלה עצמם כבר רוקנו את הצורות הנוצריות ממשמעותן המקורית, ובהמשך עברו טרנספורמציה נוספת ומרחיקת לכת בידי משתתפי הקבוצות אל ההקשר תרפויטי. בעודו לוקח את הרעיון של נוכחות אלוהית קבועה שהיא "המציאות הגדולה" – ביל ווילסון מתכתב עם התפיסה המטריאליסטית של המדע – ומעלה את הטענה של אלוהים החי בקרב האדם – כתופעה שהמדע אינה יכולה להסבירה כעצם החיים – ולמעשה הוא מציב מעין 'רף מינימום' של אמונה – שאם רק תואיל להתנער מדעותיך הקדומות (המטריאליסטיות) תוכל לאחוז בה בקלות, כפי שאתה חש את חייך – בלא שתוכל להסבירם.
אמונת האנונימיים מול יהדות ונצרותבסופו של דבר, למרות שאמונת האנונימיים אינה יהדות, היא הרבה יותר קרובה אליה מצד ההשקפה והמעשים מאשר לנצרות. להלן מובאות שתי טבלאות השוואה.
אנונימיים מול יהדות
| האנונימיים | יהדות |
| גישה מעשית – אמונה ללא מעשים היא הזיה. | גישה מעשית – אין טובל ושרץ בידו. רק המעשים מתקנים. |
| עזיבת ההתמכרות –עזיבה מוחלטת ומיידית של מושא ההתמכרות היא הפעולה המקדימה והראשונה של כל תוכנית. | עזיבת החטא – הצעד הראשון בכל תיקון מוסרי הוא עזיבת החטא. |
| הישענות על אלוהים | השענות על הקב"ה |
| חשבון נפש נוקב וחסר פחד של המתמכר כדי לאתר את הפגמים שהובילו אותו להתמכרות | חשבון נפש נוקב וחסר פחד של בעל התשובה |
| הודאה על הפגמים ובקשה מאלוהים שיסיר אותם | מודה ועוזב – מבקש רחמים |
| מעשי כפרה | מעשי כפרה |
| חשבון נפש קבוע | חשבון נפש קבוע |
| דגש על מעשים שמובילים להחלמה (אמונה ללא מעשים תמות) | דגש על מעשים של תשובה. |
אנונימיים מול נצרות
| הנושא | אמונות יסוד מסורתיות המשותפות לכל זרמי הנצרות העיקריים[11] | אנונימיים |
| אמונת השילוש. | האלוהים הוא הבן, האב ורוח הקודש. | אינם מטיפים לאמונת השילוש. |
| הבן מאוחד עם האב. | יש"ו הוא אל-אדם. הוא לגמרי אנושי ולגמרי אלוהי. | אינם מטיפים לאמונה ביש"ו |
| תחייתו של יש"ו. | יש"ו מת וחזר לחיים. | אינם מטיפים לתחייתו של יש"ו |
| החטא הקדמון | החטא הקדמון הפך את כל בני האדם לחוטאים. רק חסדו של יש"ו יכול להצילם. | אינם מתייחסים ל"חטא קדמון". המשתתפים אינם חוטאים אלא חולים. עושים חשבון נפש כדי להתנקות מהמחלה. |
| אמונה מול מעשים | רק האמונה ביש"ו ולא המעשים, היא הגואלת את האדם. | אמונה ללא מעשים היא הזייה. המעשים הם המפתח לחשיבה נכונה. |
| מותו של יש"ו מכפר | יש"ו כיפר במותו על חטאי האנושות כולה. | המשתתף מכפר בעצמו על פגיעות באחרים. |
| גזרה קדמונה (פרדסטינציה) | פרוטסטנטים: האל גוזר מראש מי לגן-עדן ומי לגיהנום. אין בחירה חופשית.קתולים: האל גוזר מראש מי לגן-עדן, אך לא מי לגיהנום (יש בחירה חופשית לחטוא). | אין פרדסטינציה. כל אחד יכול להחלים אם יש לו כנות, נכונות ופתיחות. |
| גיהנום נצחי | כל הזרמים הנוצרים העיקריים מאמינים בגיהנום נצחי | המיקוד אינו בעונש אלא בהחלמה ועזיבת המעשה הקלוקל. |
