ב"ה
אסירותודה לאלוקים על כל הניסים.
למדתי להכיר דברים חדשים על עצמי, מהם פגמי האופי שלי ואיך הם מנהלים את העולם הרגשי שלי.
ב"ה אני זוכה לחסדים טובים ורבים מאלוקים ומצאתי דבר מעניין, וקצת מפחיד. כאשר אלוקים מפרגן לי, מעניק לי מעל ומעבר- רצון הבריחה שלי גובר. איני רוצה לעמוד מולו ולומר תודה, אני רוצה לברוח לתאווה.
כמדומני, זה נובע מכמה סיבות:
א. אם אכיר בכך שאלוקים עושה איתי חסד זו תהיה הודאה שאני לא אלוקים, ושנים שאני מנסה להיות אלוקים.
ב. אני מתבייש שאלוקים עושה איתי חסד מכיוון שאני חושב שאני בן אדם קטן, רע ומלולכך. לא מגיע לי שיסתכל עלי בכלל, ק"ו יטיב עמי.
ג. אני פוחד מקרבת אלוקים כי זה מרגיש לי מחייב מידי, מעדיף לומר לא מדובשך ולא מעוקצך.
ד. אני נוטר טינה כלפי אלוקים שלא עושה מספיק וגם אם הוא עושה לי חסד אני מרגיש שהוא חייב לי שניים.
התחושות הללו גורמות לי למועקה בבטן, אותה תחושת בדידות ורצון לבריחה שהפילה אותי פעמים רבות בעבר.
החסד הגדול ביותר של אלוקים היה שהוא הפגיש אותי עם התכנית הזו. אני יכול לבחור לא לברוח, אני רוצה להיות נוכח מול אלוקים, להרכין ראשי מול גדולתו ולחוש את חום אהבתו. כי:
א. אינני אלוקים. התפטרתי מהתפקיד הזה כשהרמתי ידים, כאשר נכנעתי ואמרתי שאני חסר אונים מול התאווה.
ב. למדתי לאהוב את עצמי. אני אולי לא מושלם כמו כל השנים שכך חשבתי על עצמי אבל היי, אני לא רע בכלל. אם אני יכול לאהוב את הבן שלי על אף שהוא לפעמים לא מתנהג כראוי, אלוקים בוודאי יכול לאהוב אותי. אני מאושר שהוא אוהב אותי.
ג. אני ירא מאלוקים, לא פוחד ממנו. אני נדהם מגדולותו, חוכמתו והנהגתו. מרגיש בר מזל לשהות במחיצתו, להיות קרוב לשולחן המלך.
ד. אני חסר אונים מול טינה, היא הגורם המניע לתאווה שלי. בנס אלוקים מסיר את הטינה ממני כאשר אני מבקש ממנו בענווה לעשות כן. אז אני רואה איך אלוקים נותן לי בדיוק מה שאני צריך, מתי שאני צריך.
תודה אלוקים על הכל, אוהב אותך.
בנך.
