"סוד הכניעה" - במידה מסויימת הדברים הבאים נכתבים בהמשך לדברים של אמש בנושא הכניעה. אין אפשרות להבין הדרך עליה אכתוב בעז"ה, מבלי לעבוד על כניעה - לפחות כניעה ראשונית. לא דרושה כאן כניעה סופית (ויש הרבה עומק ודרגות בכניעה), אבל כן דרושה לפחות מידה מינימלית של הבנה שהתאווה היא חזקה ממני, ושהדרך היא לא לריב איתה ראש בראש אלא "בתחבולות תעשה לך מלחמה". חשוב להבין שהמטרה שלנו היא לא המלחמה אלא הנצחון, ואם עבור הניצחון צריך לעשות דברים מוזרים - אני יעשה אותם. העיקר שבסופו של דבר הם עובדים עבורי.

במשך שנים ארוכות ורבות (מידי) נלחמתי בתאווה ראש בראש. כל פעם ניסיתי דרך או שיטה אחרת, אבל המשותף לכולם היה שזה היה אני מול עצמי. לא משנה אם זה היה להסיר את המשקפיים או לטבול במקווה מידי בוקר, המטרה היתה שאני אנצח את התאווה. אבל כמו שגיליתי, התאווה זה אני ואני לא יכול לנצח את עצמי. זה כמו לנעול את המחשב עם פילטר ולשמור את האפשרות לשחזר את הסיסמא באימייל הפרטי שלי.

אז מה יקרה אם אני אפעיל המון כח רצון לבנות חומות הגנה בצורות נגד עצמי? כשתגיע שעת מבחן, אני אשקיע יותר כוחות כדי להרוס את החומות ולעשות את... מה שאני רוצה. רגע, לא רציתי מקודם לא ליפול? כן, רציתי, אבל כעת אני רוצה כן ליפול. המכורים כמוני מכירים את התחושה הזאת כאשר אנחנו מנסים לפרוץ את הפילטר שהתקנו, ואת התחושה ההפוכה כשאנחנו מנסים להתקין פילטר שלא נוכל לפרוץ אותו. פרדוקס מטורף.

אז מה עושים? שאלת המליון דולר. כמו על הרבה דברים בחיים, גם על זה אין לי תשובה. אני יכול רק לכתוב מה אני עושה (ביחד עם עוד כמה חברים נפלאים ואהובים). הפסקתי להילחם. ממש ככה. ולמרבה הפלא התאווה לא כבשה ולא ניצחה, אלא דווקא השפיות מנצחת (תודה לא-ל על כל יום שעובר). הבנתי שבעצם אני (כן, אני) דווקא רוצה מאוד ליפול, וכאשר מגיעה התאווה זה לא משהו זר לי שמנסה להפיל אותי, אלא הרצון הממש פנימי ובסיסי בתוך עצמי, ולכן אני לא מנסה להלחם עם עצמי אלא מנסה לוותר על הרצון הזה.

וואלה, להסתכל על נשים יפות זה דבר אדיר, להיות בפורונו זה בכלל כיף שיגעון, עולם הפנטזיות שלי הוא מדהים. אבל אני מוכן לוותר על כל התענוגות האלו ועל הרגשת הסחרור וההתעלות שיש לי כאשר אני משתמש בסם הזה - כי הוא בסופו של דבר הורג אותי! 

אני עובר ברחוב ולפניי עוברת בחורה. אני לא נלחם בעצמי, אלא פשוט מנסה לוותר על עוד מבט של תשוקה. אני מסביר לעצמי שזה באמת כיף מאוד להמשיך להתסכל, ובאמת קשה מאוד לוותר על זה - הכאב הוא ממש פיזי - אבל אין לי ברירה ואני חייב לעצמי את הוויתור על זה. כי אם אתחיל "לשתות" במבט שלי את המראות ברחוב, יקרה לי בדיוק מה שקורה לאלכוהוליסט שלא מוותר על הכוסית הראשונה - הוא מתרסק.

ולכן אני מוכן (בצער רב ובמאמצים קשים) לוותר על הסם הנפלא הזה, כי הוא איכזב אותי יותר מידי פעמים. החבר הטוב והוותיק הזה היה אכזרי מאין כמותו ברגע שסיימתי להשתמש בו, ותופעות ההאנג אובר היו קטלניות. זהו, אני לא יכול להרשות לעצמי ליהנות יותר מהתאווה, אני חייב לוותר עליה.

לא קל, אבל מתגמל. אחרי שאני מוותר על החבר הטוב והאכזרי הזה, אני מתחיל לראות חיים אחרים.

מישהו מוכן לוותר על התאווה?