התיישבתי לכתוב תגובה לפוסט 'למה לכל הרוחות יש כאלה שנעשים חילוניים מהתוכנית' ולפתע גמלה בליבי המחשבה לחזור ולכתוב פוסט מהסוג שהייתי כותב כשהייתי עם יותר ביטחון עצמי בהחלמה שלי. מתפלל שיהיה לתועלת, לי לכל הפחות. 
***
אני יושב שם. מתחת לעץ. ובוהה. מה אומר ומה אדבר, איכה נעשתה התועבה הזאת? מסתכל על האצבעות שלי, בודק האם הם עדיין מריחות, ריח הסבון בו השתמשתי נשאר. מרגיש מתוסכל. אבל יותר ממתוסכל מרגיש מאוכזב. מעצמי. פונה אליו בתפילה-תחינה, כל כך רציתי שזה לא ייגמר ככה. אתמול כשבכיתי את נשמתי בתפילה, כל כך רציתי שהיום זה יראה אחרת. רציתי, החלטתי, באמת חזרתי בתשובה. הרגשתי שאתה יכול להעיד עלי, ביחד עם המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות תשובה, שלפחות היום אני באמת לא אשוב לחטא זה לעולם. והנה, פחות מ24 שעות אחר כך, אני שוב כאן. 
הכל מרגיש תפל, סדרי הבוקר, החבור'ה שהעברתי, החיוך והרוגע לאשתי, הכל פתאום מאבד את ממשותו והופך להיות חיוור. אני מרגיש דהוי. כאילו באמת מתקיים בי מה שכתוב בספרים הקדושים, שהחיים מרוכזים בנוזל שיצא. אבל יותר מדהוי, אני מרגיש מזויף. מבין פתאום את המן האגגי - 'כל זה אינו שווה לי'. מרגיש שהכל לא שווה שום דבר, שכל המאמצים, כל התקוות, כל העיסוק הדתי שלי בלהיות אדם שמתקרב לאלוהיו, כל ניסיונות התשובה והכפרה, הכל נמחק, בדיוק כמו ההיסטוריה שמחקתי במחשב הנייד, ונשטף בזרם המים בו מנסים להירגע 'אחרי'.
***
תחושת הזיוף הזו, אותה חשתי בעבר, הייתה הרבה יותר מתחושה מכאיבה, היא הייתה רעל ששרף את הכנות שלי, היא הזינה את השנאה העצמית והסלידה שלי מעצמי וגרמה לי להפסיק להאמין בכנות של עבודת ה' שלי. 
הבעיה הייתה שאני השתמשתי במצוות, בתורה ובתפילה כניסיונות להפסיק. באמת. האמנתי שהם עשויים לעזור לי בדומה לאלכוהוליסט שחושב שהוא יכול להפסיק על ידי הליכה לבתי קפה במקום לבארים. וכשהניסיונות לא צלחו, הם הרעילו את הדתיות שלי ועיוותו אותה. 
מעוות שבלא עזרת אלוהים, לא יוכל לתקון. 
זהו הצעד הראשון שלי במובן העמוק של העניין. 
ההכרה שלי שגם החלק הטוב והבנוי, היציב, המסודר, עובד ה', לומד התורה, זקוק לטיפול שורש. 
עד היום אני מנסה מדי פעם לשכוח את העובדה הזו ולהסתמך על עצמי, על אמונתי הפנימית, ועד היום אני מקבל מכה  בצורת חריקות, ומעידות, וטינות ופחדים, שמנסים לרמז לי שוב, שאני צריך טיפול שורש.
כן, לטיפול שורש יש תופעות לוואי. אחת מתופעות הלוואי קשורות לקושי לחזור מתוך קבלה ואהבה אל הדברים אותם עשיתי מתוך סלידה, פחד, תלות ונואשות. או במילים אחרות - לקיים את המצוות בנינוחות ואף באמונה. 
האם תופעות הלוואי האלה מוצלחות במיוחד? לא. 
האם היה עדיף בלעדיהם? כן ברור.  
אבל זו המחלה שלנו. היא פוגעת בשורש הקיום הרוחני שלנו כבני אדם, אם גם גוררת אחריה את המרחבים הדתיים, בשל השימוש הקלוקל שנעשה בהם. 
ואם אתה שואל אותי, שאיני מתיימר להיות נביא ולא בן נביא - מה עדיף בעיני אבי שבשמיים - להתייחד עם זונה בגוף או במחשבה, לנאוף באופן מעשי או ווירטואלי ולהתפלל במניין בכוונה ובשמחה מתוך אמונה בבורא העולם, או להיות נקי מכל אלה, ולהתקשות להתפלל במניין בכוונה, או להתפלל במניין בכלל,  אומר לך בלא להסס, הלוחות האחרונים, השבורים, עדיפים על הראשונים. בראשונים - יש אצבע אלוקים ויש עגל הזהב, באחרונים - יש גילוי של רחמים, סליחה, קבלה, אמונה ובעיקר - תקווה. 
כי זה מה שהיה חסר לי בהתחלה, תקווה. תקווה שהימים שיבואו יהיו קרובים יותר אליו, ועשירים יותר, ושמחים יותר מאלו שהיו. 
אז כן, אני משתדל בכל מאודי לשאת בסבלנות את תופעות הלוואי, שלי ושל אחרים, מתוך אמונה שבסופו של תהליך, התקווה  תחזור לחיי, וכשהיא שם - אני מפתיע את עצמי בעוצמת השינוי שחל בה בעקבותיה.

נתן במתנה  
 

תודה מעומק לב על הפוסט הנוגע והיפה.

איזה כיף לקרוא את עצמי במילותיו של אח אהוב אחר,
מוציא אותי קצת מתחושת הבדידות הנעימה הכואבת והמסוכנת.

מרגיש צורך להביע מילה אחת - התגעגעתי.
אוהב.
 

אם הייתי יכול להקליק תודה משולשת הייתי עושה זאת, אבל אין...

כתבת אותי בדיוק, אני חסר אונים מול ירידה תלולה בתפילות, עד כדי לא להתפלל בכלל במשך ימים רצופים, אסירות תודה בימים האחרונים חלה איזושהי התייצבות בתפילות אבל עדיין בהיסוס ורחוק רחוק מלהיות מושלם.

זה ממש לא טוב לי, זה אפילו רע לי, אבל אני יודע ומרגיש בברור שכל מה שעשיתי עד היום היה על הציר של התאווה, כמו עכבר שקשור לחוט שקשור למסמר וכל היום מתרוצץ מסביב למסמר, כל השאיפות שלו (שלי) זה למתוח את החוט כדי להתרחק מהמסמר, אבל הוא ממשיך להתרוצץ במעגלים מסביב המסמר וכל הזמן החוט נמתח בחזרה למסמר, זוועה.
התוכנית באה וחתכה לי את החוט, אז מה הקטע להתפלל? מה הקטע לקרוא ספרי מוסר? מה הקטע להתחיות ממאמר חסידי? מה הקטע בכל מה שהשקעתי?
פתאום זה אפילו גורם סלידה, זה היה ניסיון נואש למתוח את החוט, אבל ממש לא עבודת ה',
האוננות הייתה המדד המרכזי במשק, מתפלל כדי לא לאונן, הולך למקווה כי אוננתי, בוכה בתפילה כי אני לא רוצה לאונן, לומד חסידות כדי להבין מה הפתרון לאוננות, אוי טאטע, חולה שמנסה תרופות לא מתאימות למחלה שלו, כמו חולה סרטן שלוקח אקמול ומפתח חסינות אליו.

הנחמה שלי היא במה שכתוב בספר הגדול שבנינים ישנים נהרסים על מנת לבנות אחרים חדשים ומתוקנים תחתיהם

אוהב מאוד, 
תודה רבה על הפוסט הנפלא

תודה נתן במתנה ואחיד בשמיא
תיארתם אותי במדוייק
אני בסה"כ  די חדש בתוכנית, אבל יכול לספר על ירידה חדה באובססיה לדת. לא מרגיש כל כך מפוחד ואבוד להתפלל וללכת למקוה ולהגיד תיקונים ולהתוודות וכו'.
לא הלכת למקוה המון זמן, שנים זה לא קרה. מתפלל, אבל לא כואב לי לברוח לפני הסוף בשביל כתיבה וסדר יום נורמלי יותר. אומר וידוי, אבל לא בוכה בדם ליבי ב"שיחתנו..".
זה לא אומר שאני לא מקיים, אבל מה שאני עושה - פחות מזוייף (כך אני מקווה לפחות).

'פנימה וחסר אונים' - תודה על התגובות. מרגש. 
'אחיד' - אני משתדל, בימים שאני מחובר, לדבר עם אלוהים במילים שלי, התפילות על השכינה וירושלים עוד יבואו, נתחיל בלא להתעצבן הערב על כך שאשתי הלכה ושוב השאירה אותי עם כל ההכנות לשבת לבד, למרות שאמרתי לה כבר אלף פעמים...
'החסוי' - אי ההליכה שלי למקווה בערב יום הכיפורים האחרון היה אחת ההכנות המחלימות ביותר שהיו לי ליום הסליחה התקווה והכפרה שנקרא יום כיפור, יום שפעם היה מורעל באשמה בלתי ניתנת לתיאור. 
 

ידידי היקר
אני מתרפק באהבה על כתיבתך הנוגעת עמוק ועצוב
ממש כבימי בראשית,
התום והטוהר לחי עולמים
אכן שברי לוחות עדיפי,
ואני כותב זאת בחשש מה , שמא נגיעותי מכתיבים לי מה לחשוב ,
יען בחוקותיו שמא מאסתי ואבחר בדרך הקלה של קבלת עצמי איך שאני ,
וללא הנפת להב החרב המתהפכת ואומרת "כל האומר הקב"ה ותרן יובתרו מעיו" בררררררר

נער הייתי ועוד לא זקנתי אסירות תודה,
אבל ראיתי בתוכנית בני עליה ואמנם המה מועטים,
אך הצועדים בדבקות וחיים בצעדיהם מתחברים מחדש לאבא אוהב,
וגם דורש, כי כל מה שדורש לטובתי דורש,
כמו הפיזיוטרפיסט התובע מאמץ מכאיב בדרך ללמוד לצעוד מחדש....
שנמשיך לצעוד ויהי מה
ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו
אמן
מוטי

ואוו נתן אסירות תודה על הפוסט !
אני מרגיש הזהות עם כל מילה !

מדהים
מרגיש קרוב לרקע שלך, ולמצב שלך
אשמח אם נדבר יותר

מקפיץ. 
אתה חסר לנו פה נתן במתנה... אוהבים. 

נתן במתנה כתב on 23 יוני 2016 17:38:

חזק ביותר. זה גם סוג של יציאה מהריכוז עצמי ומסירת החיים לאלוקים. שנזכה. אוהב.

כל כך מזדהה עם הנקודה

כל הפוסט של נתן במתנה הוא ממש יוצא מתוך גרוני