בגדול התכוונתי שלא תשפוט אותי אלא את הדברים שאמרתי.
גם לצורך אי הסטת נושא השרשור, מתנצל על זה.
אני מקבל את דבריך ואשתדל לקחת מה שידי משגת.
שבת שלום:)

וואו!
לא חשבתי שיתפתח מזה דיון, סך הכל נראה לי שידידנו שמחת חינם כתב את האמת שאף אחד לא רוצה לא תכנית ולא קבוצה, כולנו רוצים לשבת בבית רגוע ולעבוד את ה' בשמחה מתוך אהבה אמיתית לרבונו של עולם, לאישה, לילדים, בקיצור לעשות את הדברים הנכונים והאמיתיים.

רק מה, מהחוויה שלי, אני לא עושה תוכנית כי אני צריך, וגם לא כי הספונסר אמר לי, ואפילו לא כי הרוחות הנושבות פה הם ללכת לקבוצות, יכולתי לקום וללכת כמו שכבר עשיתי מיליון פעמים בחיים שלי, כשמשהו לא היה נוח לי תוך יומיים הייתי מתנדף עם כל ההסברים הכי הגיוניים בעולם.

אולי גם מהתוכנית אני יתנדף יום אחד, בינתיים אני ממש לא עושה את זה כי אני צריך, אף אחד לא אמר לי ללכת לשלוש קבוצות בשבוע, אני שם כי נגמר לי החמצן, אני לא יכול עוד לסבול את עוצמת הרגשות שמשתוללים בי כשאין לי את הסם, ועוד יותר לא מסוגל שוב להתמודד עם הריקנות והאדישות שמלווה אותי בשימוש,

ההחלמה אצלי היא פשוט אוויר לנשימה, לא מצליח לזוז סנטימטר בלעדיה, והאמת לא רע לי כל כך שם, זה דווקא משהו שתמיד חלמתי עליו, להיות כנה, לנסות להתחבר לאלוקים, להפסיק לשקר על אשתי, לאהוב אותה, לאהוב את הילדים שלי,
כל כך הרבה דברים שאני חווה בהם שינוי ובחלקם אפילו שינוי משמעותי ביותר.

ההחלמה היא לא עוד מצווה שחייבים לקיים, זו פשוט תרופה לאנשים חולים, מי שלא כואב לו הראש, שלא יקח אקמול.

אני בכל אופן לא התעצבנתי בכלל. סורי ממי שחושב ככה.
התכוונתי דבר מאוד פשוט. מי שמאחר את האוטובוס, שלא יתפלא שלא הגיע למחוץ חפצו. לא משנה אם הוא אשם באיחור או לא, תכלס', להגיע הוא לא הגיע.
אם אני לא עושה תוכנית, ולא משנה הסיבה, היא בהחלט יכולה להיות מוצדקת. לא באשמתי, אבל תכלס', להחלים אני לא יחלים...
זה הכול.
אוהב מאוד.

אהבת חסד כתב on 24 יוני 2016 08:49:

חבר יקר. 
לא הרתיח אותי המילים. הזכיר לי את עצמי, והעציב אותי. 
אין כאן איזו אידאולוגיה שאני מנסה לשווק. יש כאן כאב. הרבה מאוד כאב. ובדידות, ותחושה שקצתי בחיי מפני בנות חת. 
ותחושה של לעזאזל אני לא מסוגל. 
ובמקביל יש כאן פחד. פחד מאיך אני ישתנה, פחד ממה כל השינוי הזה ישפיע עלי. פחד שקשור למה שאני חושב שיקרה לי אם אעשה דברים אחרים. 
ובמקביל יש כאן יאוש. תחושה של 'נו באמת, האמונה שלהם מעוררת בי רחמים', אני לא מעז להאמין בזה, אני לא מעז להאמין שעם השטויות הרוחניות שלהם משהו יקרה לי. 
ובמקביל יש כאן חשש - חשש שיגלו, שיחשפו, שידעו באמת, 
ובמקביל יש כאן תחושה של אובדן שליטה - שמישהו יעזור לי, שמישהו יגיד לי מה עלי לעשות, בתחום הזה...שמישהו יראה, את הפנים פנים שלי...
ובמקביל יש כאן תחושה של מועקה - אני מעדיף לא להסתכל על התאוה, ולא על מה שהיא משפיעה עלי, ולהתמקד בטוב, ובדברים הטובים, ובדברים שאני באמת רוצה לעשות, ולא בדברים שנתקעו אצלי מגיל צעיר ועדיין לא עברו, וחלאס כבר...
ובמקביל יש כאן יראת אלוהים - רצון שהטוב המועט שאני עוד משאיר לעצמי להרגיש, לא יעלם, מפני כל הנצרות הדתית הזאת, במסווה של רוחניות...

כל זה, עומד מאחורי משפט אחד. 
כן, חשבתי הרבה למה. הרגשתי את אותם הרגשות.
אבל הריקנות, והיאוש, ותחושת הקבס שאחזה בי כשעוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, לא אפשרה לי לא לנסות את זה. 
עבורי זה עבד, 
מקווה שגם עבורכם 

נתן במתנה 

מצטרף למקהלת ה"לא רוצים"
גם אני לא רוצה ללכת לקבוצות כל שבוע
גם אני לא רוצה ספונסר , ספונסיים, חברים, חברותא...
גם אני לא רוצה צעדים צעדים צעדים,,,,
גם אני לא רוצה ניתוח לב פתוח בכל טינה כעס אגו ופחד,
גם אני לא רוצה להיות חלק החבורת הסוטים השמחים הזאת.
גם אני לא רוצה.... (מלא את החסר)....

אבל
גם אני לא רוצה לחטוא
גם אני לא רוצה חשק אין סופי
גם אני לא רוצה להיות משועבד לפנטזיה
גם אני לא רוצה צוואר גומי
גם אני לא רוצה  

ולכן אני רוצה
את כל הדברים הנפלאים שיש כאן
חברים תוכנית ושמחה
ועוד ועוד ועוד ו
מוטי