סיוט.
אבל כרגע מה שחשוב יותר מכל זה לא לסחוט מהסיוט הזה כל רגש, על מנת להפסיק. עבורי, לפחות, סחיטת הרגשות הזו, שניסתה למצות את הכאב על מנת שאזכור אותו מאוחר יותר, רק גרמה לי לשנאה עצמית ולחלישות כללית ותחושת זיוף.
מה שאני משתדל לעשות במצבים של מעידה/נפילה איך שנקרא לזה, הוא לעשות פעולות שמוציאות אותי מעצמי כמו תוכי, לאיזה יום יומיים, ורק אחר כך, כשאני שורד את הקריז והריקנות, לחזור אל החשבון הגדול, בעזרת חבר וותיק או מישהו, לא לבד, כי לבד על פי רוב אני מחמיר עם עצמי מדי באשמה, ומקל עם עצמי מדי בדברים שאני צריך לעשות כדי לא להרגיש אשם בפעם הבאה:)
אתך, תמשיך לכתוב ותמשיך להיות כאן.
נתן במתנה
