הפיגועים והחוסר אונים שמתגלגל סביבם ובהם בהמון כיוונים מעמיד אותי כל הזמן בהתמודדות. להיזכר מחדש ביכולות שלי להשפיע באמת על המציאות ועל העולם באומץ חיים ואור, באומץ הבנה והסברה, באומץ גבורה לאומית לא להיכנע לטרור הערבי, באומץ גבורה אישית לא להיכנע לטרור המערבי, באומץ שלווה על מה שלא בידי [בינתיים...]. בתפילה עמוקה לשחרור חסמים בדרך לגאולה. בשלווה שמאפשרת חשיבה יצירתית שמעלה רעיונות לשחרור העם מחוסר האמונה בצדקת הדרך התורנית. בדבר ה' בפרשת שלח על הארץ. בדבר ה' בפרשת שלח על העיניים. בתבונה שמחזירה את המבט אל עצמי כל פעם מחדש. בתבונה שמפקסת את הנאומים לעצמי באמת. שמעמידה אותי חשוף מול החולשות והחוסרים שרוחשים בי. הכמיהות והפעולות, ההתגרויות והסיכונים המתוכננים, סיבובי החשק והפשע שלי סביב מושאי התאווה. מבקש לגמול את המציאות מרצח יהודים בשנתם ובדרכם. מבקש להיגמל מהמציאות של הסתכלות חיצונית על יהודים, על גופם. מבקש להיות. להיות מי שאני. שמח ומאיר. מחובר וזורם. זורם לטוב. זורם באמת. לא לביוב. ולא בכפל פנים. ראיתי פעם משפט - במקום להתייסר, פשוט להתיישר. להתנקות. לשוב שוב.
לא יודע. המילים עולות ובאות. לא מבסוט מהם לגמרי. אבל נהנה מתחושת הפריקה המעורבבת והמעורבלת שלי. באמת הכול מתערבב לי. ההתמודדות שלי. עם הקיץ שמעיר אותה בעוצמות חזקות. והאויב הערבי. שהתקפותיו תמיד מתחברות לי לחשבונות שמיים שאני מנהל ביחס לרמת השמירה שלי על הצניעות והעיניים. שהתקפותיו תמיד מעוררות בי בקשה מה' וריקושט חוזר ממנה אלי - האם אני בסדר? ותמיד התשובה לא. כי תמיד אני חסר. ובמיוחד בנקודה הזו.
לא יודע. כואב. חסר אונים. צמא לאור. מבקש משהו מבחוץ שימלא את החלל. יודע שזה לא פתרון.
מפחד מהלילה הקודם, רצח בין רצח לרצח. התעוררתי טמא באמצע הלילה. בלי שליטה. בין רצח של ילדה אתמול. לרצח של מנהל ואב היום.
לא רוצה שבת שחורה. בשום מובן.
אבל מנגד כן שבוי בקסם היצר. בנעימות ההתמודדות שתמיד משאירה אותו קרוב ומאתגר. מה שגם תמיד מאפשר להיכנע אליו, להתמסר. במקום לא-ל.
שמע ישראל. שמע בקולי. אנא. הושע נא. חברני לכוחי. חלצני מעצמי. אוזר ישראל, עזרני נא א-ל חי. בתוך כל ישראל. להתאזר בגבורה אמיתית, לכבוש את יצרי, לבחור בחיים, ולבנות בית נאמן. לראות בטוב ירושלים ובהשלמת הבניין. להשתחרר ולהיגאל מעול הגויים וטומאת רעיון, מרצח טהורים ומערבול היגיון.
אנא. אנא. אנא.
