קראתי הרבה בפורום, ושמעתי ממכורים שסיפרו שרק כאשר הם הרגישו שהתאווה הורסת להם את החיים, שאין להם כלום מעצמם ושהם מרגישים "דפוקים", רק אז הם התחילו את ההחלמה שלהם. טוב, אני שומע את הסיפורים שלהם ומתמלא כולי בייאוש, אני עובד ומצליח מאוד בעבודתי, אני מרגיש סיפוק ממה שאני עושה, ובסה"כ מרגיש טוב עם עצמי, נכון שכאשר אני משתמש בתאווה אני מרגיש רע מאוד ומתוסכל ( חושש ודואג, או סתם מיואש מעצמי) אך ההרגשה הזו נחלשת ואני עובר הלאה לטרדות החיים, האם זה אומר שכל חיי אשאר בתאווה, בגלל שאין לי את הדחף החזק הזה - בגלל שאני לא מרגיש כאילו אני בבור שחור, או שאולי אוכל להחלים רק מתוך הידיעה וההבנה  שזה לא תכלס לחיות כך?

תודה על השיתוף.
לפעמים לא מרגישים כמה נמצאים בבור שחור עד שמתחילים לטעום את טעם המפוכחות.
התכנית עובדת גם לא למכורים וגם למי שלא מרגיש בבור שחור, אבל הדחיפה הגדולה לעשות אותה היא הכאב העצום שחשים בשימוש.

תמשיך לבוא ולשתף ובעזרת ה' תרגיש שינוי גם בלי לכאוב מידי.

שלום 'איפה האור'. 
אני מזדהה עם כל מילה שכתבת. לחלוטין.
גם חיי שלי לא 'נהרסו' במובן הרגיל של העניין (ואתה יותר ממוזמן להסתכל בסיפור שלי שקישור אליו מופיע בסוף ההודעה כדי לבדוק אם אתה מזדהה איתו).
אני אדם מתפקד. הייתי אברך מספר שנים, שילבתי לימודים אקדמאיים מתקדמים בהצטיינות בשני התחומים. אני נשוי ואב לילדים. עובד. מתפקד. נחשב לסיפור הצלחה בין משפחתי ומכרי. 
אבל...יש איזור סודי. אפל. איזור שגם אם אני עושה כל מאמץ להסתיר אותו, אני לא יכול להסתיר אותו מעצמי, ולא מאלוקים. 
והידיעה על כך, שאפילו היום בבוקר, רגע לפני כתיבת שורות אלה, רציתי לחפש תאווה ביוטיוב. זה היה באופק האפשרויות שלי. בקטנה. לא פורנו. רק עד שאני אלך לדואר בשמונה וחצי. מה כבר אפשר להספיק בעשרים דקות. 
אבל למרות שזה כאילו 'בקטנה', אלמלי חסד אלוהים הייתי פונה לתאווה הגבולית הזו (שהרי פורנו ממש אין ביוטיוב אחרת היו חוסמים ושאר תירוצים מתירוצים), ושוב, הייתי מרגיש את מה שהרגשתי בפעם האחרונה ששיחקתי כך עם גבולות - תחושה של קהות חושים המלווה בתלישות ובריקנות. כאילו, אני הולך לעשות הרבה דברים 'רגילים' היום, אבל העשרים דקות האלה חותרות מתחתיהם, חופרות מתחת ליציבות ולמשמעות של מה שאני עושה, והופכות אותו לחיוור, או יותר גרוע - למזויף. היו תקופות שחשבתי שהבכי יכול לפצות על התחושה הזו, והעמקתי את התקשרותי לאלוהים דרך הסבל, הכאב והכנות הנוקבת. כיום אני מבין שיש בכנות זו מימד מזוכיסטי - והוא מרבה שנאה עצמית ולאו דווקא קדושה, ואני משתדל לצעוד בנתיב אחר, אך בכל מקרה התחושה קיימת.

בימים האפלים ההם, לפני ארבע וחצי שנים, כעוד לא הכרתי את האתר ואת שלל האפשרויות שהוא מציע להתקדמות ולשלמות עצמית, היה לי צל של מודעות על כך שאני חי באופן חלקי. שיש בי שני 'נתן במתנה', שמשחקים ביניהם תחרות על פחד ותשוקה - תשוקה לחטא או לקדושה, פחד מוות שהאחד יהרוס את השני, או יעלים אותו, ואלוהים שרואה הכל. 
'כף הקלע' הזו גם היא משקפת כאב. לא כאב של 'אין לי עבודה, אין לי חיים אני לא עושה שום דבר', אבל כאב של אדם שבור שמטלטל בין זהויות ורגשות, ושומר את הכל בבטן.
בתחילת ההחלמה ירד לי האסימון שכף הקלע מן הסוג הזה, שלא קורסת כלפי חוץ, עשויה לקרוס כלפי פנים. כך, אולי חיי לא יתפרקו אם אמשיך ואמשיך, אבל אני אפרק אותם במו ידי, במעשה חריף כל שהוא, ברגע של היעדר יכולת לשאת את עצמי. 
האם מצבי פחות חמור מזה של האדם המפורק או המדולדל? שאלתי את עצמי באותו הזמן. 
כיום אני מאמין בכל ליבי שלא. הר געש שמתפרץ כלפי פנים עשוי להיות הרסני הרבה יותר - הוא פוגע בעצם החיים, בעצם הזהות, בעצם התחושה שאני זה מי שאני. 
זו המחלה שלי, ואני מודה לאלוהים בכל רגע על כך שהוא העניק לי אופק של תקווה לחיים שלמים, מלאים, וחופשיים יותר.

נתן במתנה 

אני דווקא כן מאלו שהתאווה הרסה להם את החיים, אני אלכוהוליסט אמיתי.

לרגע חשבתי שאין לי מה להגיב לדבריך מכיוון שהסיפור שלך אינו כמו שלי. אבל במחשבה שניה אני חושב שזה לא נכון, כיוון שהמחלה שלי גרמה לי להתכחש למציאות שלי בין שימוש לשימוש. היא נתנה לי את ההרגשה שהכל באמת בסדר והחיים שלי לא באמת דפוקים, והסיבה שאני דפוק זה בגלל שאלוקים מעניש אותי על שאני משתמש, ואם רק אפסיק, רק אפסיק, הכל יהיה בסדר.... וניסיתי להפסיק שוב ושוב לעולם ועד...
כמובן שרק נשארתי תקוע במחול השדים הנוראי הזה, אבל, הייתי מסומם ולא הרגשתי עד כמה המצב שלי הוא גרוע. הזמן היחיד בו יכולתי להרגיש עד כמה המצב שלי נורא, היה מיד לאחר שימוש, כמו אצלך.
לכן אני חושב שאין הרבה הבדל ביני לבינך. אולי במציאות יש, אבל בהרגשה אין הרבה.

לכן כן אגיב לדבריך ואומר שאמנם ההרגשה שבין שימוש לשימוש יכולה להטעות אותנו שהכל בסדר ולמנוע אותנו מלהבריא, בכל זאת יש רגע אחד שאנחנו כן מרגישים את הכאב הנוראי וזה מיד לאחר השימוש, והכאב הזה יכול לשמש כמקפצה. ברגע שקפצת במקפצה והגעת לתוכנית שנים עשר הצעדים, המקום הכי אידיאלי למכור מצוי, הכל יהיה בסדר.

אוהב,
יוסיפונוס

מצטרף לדברים שנכתבו
כשהגעתי לכאן הגעתי מתוך תחושה קשה של כאב וסתירה פנימית, הייתי בטוח שיש לי בעיה עם הדת. לימדו אותי שאני חולה, לא חוטא. שיש לי מחלה.
אני חולה?! הייתי בהכחשה אינסופית ומסומם מתאווה מכדי לראות את ההשלכות שהורסות אותי.
על עצמי שמתי לב שלבד אני פשוט עיוור לעצמי. אבל אמרו לי להמשיך לבוא, ובאתי. בקבוצות ומול חברים אחרים כמוני, אני מתחיל לראות את עצמי.
לאט לאט התחלתי לראות את ההשלכות של המחלה שלי, השלכות הרסניות שמקיפות ממש את כל החיים שלי.
שלא לדבר על לאן המחלה שלי כמעט דרדרה אותי ועל ההרס העוד יותר גדול הצפוי אם אמשיך במחלה.
לי עזר לקרוא בפרקים הראשונים של הספר הלבן ("הבעיה"), ובצעד 0 וצעד 1 בספר צעד קדימה לפעולה. לי זה עזר מאוד לראות יותר את עצמי.
וכמובן לעבוד צעד 1.
בהצלחה.
תמשיך לבוא.