הרגשתי אתמול והיום דיכאון עמוק שלא ידעתי שקיים בי. בכיתי ובכיתי המון אתמול. אני חושב שהגורמים הם שילוב של כמה לחצים גדולים- לקראת טסט בנהיגה שיש לי מחר על הבוקר (תתפללו עליי   ) ובגרות במתמטיקה מועד ב' שאני עושה שבוע הבא וטינות על המורה נהיגה  ועל אבא שלי. בסוף השיעור אתמול הרגשתי, יכול מאוד להיות שזה הראש החולה שלי, אבל הייתה לי תחושה חזקה שהמורה לא מאמין בי, שכבר התייאש ממני ובטוח שאני הולך להיכשל בטסט. וזאת תחושה נוראית, שלא מאמינים בך. זה מוריד לי דרסטית את הביטחון העצמי והמוטיבציה. יש לי גם טינות עליו על החוסר אחריות שלו. הוא עשה כמה פשלות בקשר לתשלום, הוא חשב שלא שילמתי על שיעור מסויים ושילמתי. לא היה לו את הפתקים של האגרה שצריך להציג בדואר כדי לשלם את האגרה לפני הטסט. 
כשחזרתי הביתה מהשיעור, גם עם הטינות, וגם תחושת התשישות שיש לי הרבה פעמים אחרי שיעורי נהיגה, ידעתי מיד שאני צריך להתקשר לחברים. התקשרתי להמון ולא הצלחתי לתפוס אף אחד. אחד ענה לי אבל הייתה לנו שיחה מקוטעת הוא לא הצליח לשמוע אותי, כך שזה לא נתן לי תחושה טובה במיוחד ופשוט ניתקתי. כשלא הצלחתי לתפוס עוד חברים, הדיכאון והדמעות פשוט תקפו אותי. 
הייתה לי הפסקה מסויימת מהדיכאון אבל במצב הרגיש הזה עקיצות קטנות של אבא שלי הדליקו את זה מחדש. אני חושב שזה היה בעצם ביטוי מושלם לריכוז עצמי של כל אחד מאיתנו. הוא רצה שאני אעזור לו להזיז את הספות מחוץ לבית, אבל אני הייתי חייב להתארגן וללכת לקבוצה. לפני כן ניסיתי לעזור לו אבל לא ממש הצלחנו, ויותר מאוחר כשאמא חזרה ופתרה את הבעיה הוא רצה את עזרתי שוב אבל השעה הייתה כבר מאוחרת. אמא אמרה לי עזוב תתארגן אתה צריך ללכת. למרות זאת אבא יותר מאוחר אמר לי " אתה היית צריך לעזור לי לא אמא". באותו זמן שהם פינו את הספות אני אכלתי משהו קטן. וכשאבא שלי הקפיץ אותי לרכבת הוא אמר "למה אכלת היית חוסך זמן התארגנות ואוכל ברכבת". אגרתי עוד טינה: "איזה חוצפן! באותו זמן שאכלתי הוא החליט שצריך להזיז את הספות אז איזה חסכון זמן יש פה בדיוק? ואיך אני אמור לשרוד בלי לאכול?" המון דיכאון השתלט עליי..
כשחזרתי הביתה מהקבוצה סיפרתי לאמא שלי על הדיכאון ועל מה שעבר לי בראש באותו זמן. בזמן הבכי לא חשבתי כל כך על הטינות האלה, אלא בכלל על החיים שלי שאבדו. על החיים הבודדים שאני חי.. על זה ש"שום דבר" לא הולך לי בחיים. הסברתי לה, בהתייעצות עם הספונסר, שאני רוצה לפנות למטפל. והשיחה החדירה את הדיכאון עוד קצת לדעתי..
בלתי אפשרי לחיות בדיכאון כזה.. גרם לי לחשוב על אנשים שחיים עם מחלות דיכאון שונות, איך הם חיים? 
כשאני כותב אני מצא ליד דיסק של אודי דוידי שהרבה פעמים הוא הפתרון שלי לעתות מצוקה. אשמע, לפחות מקווה לשמוע ממנו- אם אנצל את זמני. אבל אחרי כמה פעולות וצעדים שאני צריך לעשות.. 
מוסר לאבא, מנסה למרות שקשה לי.. נותן לו להיות הקטר של רכבת חיי.. לנהוג ברכב ואני אתיישב מאחורה.. למרות שקשה לי לקבל שרצון אלוקים יעשה בטסט, בבגרות, ובכל הקשיים בחיי, אנסה לומר זאת מכל הלב: רצונו יעשה ולא רצוני!
מתפלל אליו שייתן בי את הנכונות לעשות את הפעולות הנדרשות. כן אפילו לעשות את הפעולות שאמורות להציל את חיי אין לי נכונות, קשה לי. מתחנן אליו, אני חייב אותו!

מילה אחת, אוהבים,
וחיבוק ממני.

וואי כמה שאני מבין אותך, הרבה זמן לא קראתי פוסט שכ"כ נגע בי.
כנראה  שלא אשכח לעולם את התפרצות הבכי שהיתה לי אחרי הכישלון בטסט השני.
אז באמת אוהבים אותך וקבל חיבוק וירטואלי ממני גם אם אנחנו לא מכירים..

זה היה בתחילת שיעור א', אחרי כמה שנים עשיתי רישיון גם לאופנוע וגם שם נכשלתי בטסטים אבל זה היה בתוך ההחלמה וחוויתי את זה בצורה שונה שאין לתאר, אני מאחל לך שזה יקרה גם לך.

וזה עוד בלי שדיברתי על הדיכאון ידידי וחברי מימים ימימה..
היום אני והוא שלום שלום כזה לא ממש חברים. אולי בעצם עדיין כן קצת.
אשמח לשוחח איתך בפרטי אם תרצה.

אוהב
צעד 4,5,6..., עזוב את כולם צריך במצב כזה.
עם טלפון, וקבוצה, ופגישה עם ספונסר.
תהיה חזק חבר.

אוהב אותך אח, יש לך את הטלפון שלי, תתקשר 24/7. זה עוזר לי.

הרגשה כל כך מוכרת, אני גם נמצא בתקופה כזו של התלבטויות וחוסר וודאות. וההורים תמיד ינסו "לעזור" ולבוא עם ביקורת. זה קורה לכולם. תנסה להסתכל על זה כאפשרות לצמיחה. בן אדם שלא מתמודד הוא לא שווה הרבה כי כל דבר יוכל להפיל אותו. תהיה חזק.
ואני בטוח שאם תקרא את הפוסט שכתבת עוד כמה חודשים אתה תחייך, כי אתה תהיה במקום אחר לגמרי מאיפה שאתה עכשיו (כמובן אם תתעקש ולא תוותר.....) 
יש לך חיבוק ממני.