בעיני רוב המתבוננים היא הייתה מגעילה. בליל הנוזלים הלא מזוהים שהתייבשו עליה, הכתימו דמותה בהדפסים דוחים. שנים לא כיבסו אותה והיא הריחה בהתאם. אבל למרות שפינותיה הלעוסות כבר התפוררו ושיחררו מעת לעת נוצות אווז לחלל החדר, אני לא ראיתי בפיסת הבד המצחינה שלדעת רבים מקומה הראוי היה בפח האשפה השכונתי, כל דבר רע. ההפך. עבורי היא היתה חיים. חמצן. שנים שלא יכולתי להירדם בלעדיה.

לא שכחתי אותה לרגע. עשרות שנים אחרי, עודני יכול להריח אותה. לחוש את אחת מפינותיה הלחות חולפות על העפעף שלי, ננעצת בעקצוץ מענג באוזני ומאחלת לי ליל מנוחה.

סוף עצוב היה לה. לכרית.. אחותי הגדולה שגידלה אותי, זו שהיתה לי לאימא, החליטה לגמול אותי מהגועל (להלן הכרית), וזרקה לי את הכרית לפח. אני זוכר את פניה המומות כשביללות ניתרתי אל תוככי הפח השכונתי ודליתי משם את המגעילה, מגעילה עוד יותר.. שהיתי איתה עוד מעט, אבל קיסמה פג. הוכרחתי לכבס אותה והיא איבדה את ייחודיותה. כיום ממרחק של שנים, שנינו מכירים את ערכה של הכרית – "אובייקט מעבר" המסמל לתינוק את אימו - ומבינים את משמעות זריקתה עבורי ( זו היתה הפעם הראשונה שנברתי בפח.. ממש לא האחרונה...).    

אתמול דברתי עם אותה אחות, על הקשר (או העדר הקשר) עם מי שילדה אותנו, מה שקיבלנו ממנה ומה שלא, וכבדרך אגב היא שאלה אותי: מה איתי, למה עליי אין לך משקעים, הרי לקחתי לך אותה וזרקתי אותה לפח... את הכרית.. חייכתי. מי אמר לך שאין לי.. עניתי. אתה. היא החזירה לי מיד. בהתנהלות שלך מולי.. לא כל כך מצאתי את המילים. רק כשחזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב סדרתי לי את הדברים:

אחות יקרה ואהובה, לא היה לי פשוט מולך. הייתי צריך לעבוד על זה. "להכניס את השם" גם לשם. לקבל את הטעות שלך ולהבין את ההשפעה האדירה שלה עליי ולהפנים שזה רצונו. בהתחלה זעמתי עלייך. את הרי בעצם לקחת לי את "האמא" היחידה שהיתה לי באותו הזמן.. ובעצם עזרת לי להמשיך לחפש אותה בפחים עוד אינספור פעמים.. אבל אז הבנתי שאת לא רק לקחת לי אמא, את גם שמת את עצמך במקומה. היה לך אכפת ממני. בלי להבין את המשמעות המעשית של הדברים שלך, נתת לי אותך. את היית הכרית שלי. שנים. שלחת לי לישיבה עוגיות קטנות מעשי ידייך. בגדים מכובסים ומריחים עם המרכך המיוחד שלך.. כמה חיכיתי לקומיקס המצויר שכתבת למעני בהמשכים...

אז לא, אני לא כועס עלייך, כי בעצם את היית "אובייקט המעבר שלי". הכרית שלי...

תודה לך.   

גם לי היו אחים ואחיות (וכמובן הפורנו והמדיה) ששימשו לי בתור אבא ואמא. (כששמעתי פעם מהרב יעקובזון, שילדים צריכים להרגיש שאוהבים אותם, הבנתי הכל..)
מרגש מאד! תודה רבה

תודה
לא יודע למה,
אבל משהו בתוכי בוכה, למול דבריך...
אולי אני חושב על הילדים שלי שאנחנו לא שם בשבילם ושאחותם הגדולה כמעט מגדלת אותם....
אולי אני חושב על העול והטראומה שתישאר לאחותם מתפקידיה הנ"ל...
אולי עוד לא מאוחר לשנות,
את עצמי..
אולי
מוטי

תודה. מוטי, אני רוצה להרגיע אותך. ייתכן בהחלט שאתם מעמיסים על הבת שלכם, אבל לא נראה לי שהמצב אצלכם (גם בלי שהייתי בבית שלכם, והייתי...) הוא של חוסר אהבה מופגן כזה. אחותי נכנסה לתוך וואקום שעל סמך המודעות שלך וההכרות שלי איתך, לא קיים בביתכם. וכן, זה מעורר מחשבות. שיהיה לתועלת..  

נוגע ללב.
לא יודע למה, או אולי כן, אבל עלתה לי לראש אחת הדמויות בסידרה 'שטיסל', של הבת שמנסה להיות אימא של הילדים האחרים על כל המחירים שזה גורם לה. 
ואולי, אולי, הסתתרה מאחורי השאלה שלה עוד משהו - אולי היא שאלה 'והיום, ממבט מבוגר, את הכאב והתסכול שלי - אתה יכול לראות?'
מתפלל עבורך את תפילתו של דוד המלך - 'כי אבי ואימי עזבוני וה' אספני'
 

אסירותודה כתב on 08 יולי 2016 10:58:


תודה
אבל מה שתופס אותי זה שלבן הקטן שלי גם יש כרית כזו והיא עדיין לא נזרקה....
ואני מתנחם בזה שמי שמכבס אותה זו אשתי ולא הבת שלי,
ובכלל נראה לי שאני שיפוטי מידי כלפי אשתי בזה שאני מתמקד במה שהיא מעמיסה על עצמה,
ולא במה שהיא מספיקה בבית למרות העומס הזה,
מקווה למפוכחות ונכונות
יום טוב
מוטי

אני פשוט יושב מול המחשב
עם דמעות בעיני , ואיני יודע למה ...

מוטי - זה הדבר הכי נורמלי שיש. כרית, דובי, סתם סמרטוט. דונלד ויניקוט (פסיכיאטר ילדים נחשב, אחד ממשיכי דרכו של פרויד) טוען שלפחות עד גיל הגן, לילדים החפצים בכך אובייקט המעבר אפילו רצוי. הוא מהווה בסיס לתחושת "הכול יכול" החשובה להתפתחות תקינה והמאפיינת את הגיל הזה, ולפיתוח הדימיון והיצירתיות. נראה לי שאני הייתי פונה בעדינות לאשתי ואומר לה משהו בסגנון: "שמעתי מחבר שיש פעמים שלסמרטוט הזה יש תועלת רגשית משמעותית לילד. אולי כדאי שנתייעץ"... זה יכול לעבוד. חיבוק.  
שייקה - תודה. אני שמח שהדברים נגעו בך. לא יודע למה בכית. אבל מעבר לזה שהמילים נגעו בך, אולי התרגשת מהאכפתיות? או אולי היה לך משהו דומה מהעבר? 
מתנה יקרה - כן, רוחמי.. ילדה שמתוך הכאוס הופכת להיות אמא. וזה לא אולי. זה על בטוח. בהתכתבות איתה היא כותבת לי על כך במפורש. זה אינטימי מדי בכדי להעלות את זה לכאן, אבל אני בורכתי באחות אצילה. אישה מיוחדת שהצילה את חיי ביותר מפעם אחת. אבאל'ה. תודה עליה.