אין הרבה דברים מעוררי חמלה כמו ילד בן שמונה וקצת שעומד ואומר קדיש יתום. ואם הילד יתום גם מאבא וגם מאמא "הקדיש" שלו בכלל הופך את הבטן. צמרמורת. קול דק מהוסס שמתגעגע להוריו שאין לו מושג מה המילים הללו מביעות, ממלמל דיבראכרעותיה... ואז יש שקט מוחלט. דממה. כול הנוכחים מבינים את גודלו של הרגע. אפילו הזבובים מחליטים להיות בשקט ואי אפשר לשמוע אותם, רק את הלחישה - בחייכון וביומיכון מרסקת..

יהא שמיה רבא...

תסכימו איתי שהיכרות אישית עם היתום והסיפור שלו, הופכת את העסק למורכב יותר רגשית. אבל אם אתה היתום בעצמך, אז זה בכלל מסובך. ואני יתום. או ככה לפחות חשבתי חלק נכבד מהילדות שלי. בפעם הראשונה ששמעתי יתום אומר קדיש, נחרדתי. אבל לא ממה אתם חושבים, נבהלתי ממני. המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היא, איזה אומלל אני.. ממש מסכן. עוד יותר ממנו.. הוא, עוד יש לו סיכוי לזכור משהו מההורים שלו.. או את אלו מהאומנה. יש סיכוי שיתחבר לאלו שמאמצים אותו... אני כבר סיפור אבוד. לא זוכר את הוריי האמתיים. תקוע בזוועה. נטע זר במשפחה היחידה שהסכימה לקלוט אותי.

וזה לא משל או קוריוז. זו המציאות כפי שחייתי אותה במשך יותר משלוש שנים כשאמרתי קדיש יתום על הוריי. בלחש. בלי שאף אחד ישים לב. נהגתי לעשות "עושה שלום" יחד עם החזן. שלא יראו.. אני זוכר את התוכניות שלי להתגנב לתוך בית הכנסת בזמן תפילת "יזכור" הנאמרת ברגלים... לעשות את עצמי כאילו נרדמתי על הספסל ולהישאר שם... ממש ושמחת בחגיך... וזה לא מצחיק. זה מה שהעסיק אותי והרגשתי בילדותי. יתום בודד עלוב ולא אהוב שחי בדממה... כיום אני יודע שהרגשת הבדידות וחוסר השייכות שלי פורשה על ידי כיתמות, והיא קיבלה את המענה שלה בדמות חיבור לאותן נשמות שנספו והשאירו אותי כאן לבד.

אני לא זוכר למה ואיך הפסקתי עם אמירת הקדיש, אבל כנראה שאיכשהו הבנתי שהוריי חיים. זה לא מנע ממני להרגיש יתום.. מבלי להכפיש אותם, אכתוב שרבים מהצרכים הרגשיים והנפשיים שלי לא קיבלו מענה על ידי הוריי. ולמרות שכיום ניתן על פניו להגדיר את היחסים איתם סבירים, בתוכי זה לא כך. עם אבא שלי יישרתי את ההדורים לפני שנים. אני מקבל אותו על מגוון צדדיו, עם אמא שלי זה מורכב יותר.  

שנים שאין לי רגש משמעותי ביחס אליה מלבד אדישות. כתבתי לא מעט 'צעדי ארבע' (חשבון נפש אישי) על היחסים איתה ולא הצלחתי להרגיש כלום. לא כעס, לא תסכול. רק ריק. חלל גדול. כבר בתחילת ההחלמה, כשבחנתי את דפוס השימוש שלי, הבנתי שלמעשה חיפשתי אמא. החיבור הברור בין הקשר הרגשי הקלוש אליה, לבין הקשר העוצמתי לנשים דומות לה, הבהיר לי שייתכן מאוד ואזדקק לעזרה מקצועית.

וזה מה שעשיתי. אחרי תקופת משמעותית בהחלמה, פניתי לעזרה שכזו. וכתוצאה מהטיפול אכן התאוששתי מהאדישות והתעוררתי לחיים. או יותר מדויק, התעוררתי לרגשות קשים. מאוד קשים. מהסוג שצעד 4 לא פתר לי. כן, אני יודע שהייתי ילד לא קל (בלשון המעטה), ושפגמי האופי שלי גרמו לסובבים אותי להתייחס אליי באופן שהכאיב לי, ושאני צריך להתמקד בחלק שלי.. ולחמול.. ולהבין.. ולקבל את זה ששום דבר לא קורה בטעות.. ועוד כל מיני משפטים מחזקים שמכורים אומרים לעצמם ולאחרים, אבל וזה אבל גדול, זה כעת לא משפיע עליי. אני בסך הכל ילד שרצה (ורוצה) ולא קיבל, אמא.

אני מבין בשכל שהיא לא עשתה לי שום דבר רע במכוון. אני מאמין שהיה לה תפקיד ויש לי שליחות. אני אפילו מוכן להסכים עם זה שטרם ירידתי לעולם אני בחרתי בה כאמא שלי ובהתנהלות שלה כאפשרות הנכונה ביותר עבורי לגדול כנשמה. עם כל מה שהיא נתנה לי ולא נתנה לי. אבל עכשיו עצוב לי. כואב לי. שורף לי. על הילד שחיפש אמא שתאהב אותו. שתגיד לו שהיא אוהבת אותו. שתחבק אותו. ולא מצא.    

אבאל'ה, פליז. הצמח פורקניה...

שורף.

כנראה לא סתם השכינה הקדושה קרויה אמא בהרבה מקומות, 
בגלות, אנחנו צריכים אמא.

שנזכה.

כואב

מלא רגש, תודה לך! 
מאוד מאוד נגע בי. 

כואב. אישי. ולא פתור.
עורר בי הזדהות.
תודה על הנכונות לשתף את זה כך.
איתך
נתן במתנה

ווואוו..... פשוט עוצמתי לחוות את זה ועוד יותר עוצמתי לשתף....
כמה אירוני שאחד המגיבים הוא "למה אבא" ,לפחות הוא קיבל תשובה...

תודה.
כאבתי מעט בכאבך.
אוהבים. גם בלשון יחיד.

מעניינת הכותרת שבחרת, כי יש בה הרבה ממה שמעשיך מפיצים היום, גדולה וקידוש שמו הגדול בעולם.

אשתף שבחוויתי מטיפולי האישי, כשהאדישות מומרת לכאב שיכול להפוך בקלות לשנאה, זה סימן שאינני כבר נמצא בתחום ההופכי לאהבה, שהוא אדישות, כדברי אלי ויזל ז"ל: "ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות." 
אתפלל שההקלה והקבלה בדרך, ושיגיעו במהרה. גם אלי.

התחברתי מאד לסיום, שאחרי כל הניסיונות והטיפולים והעצות, כואב, פשוט כואב ללא רחמים.
אבא תרחם. גם עלי. אמן.
 

אחיד בשמיא כתב on 08 יולי 2016 13:50:

הזכרתי לי איך אחרי תקופות ארוכות שצעקתי וזעקתי "טאטע" בלילות (ובימים) ו(היה נראה לי ש)לא נעניתי, חשבתי שאולי באמת במקום לפנות לקדוש ברוך הוא, עדיף שאפנה לשכינה הקדושה, שבתור "אשה" היא אולי יותר רחמנית, ואצעק "מאמע"...

למרות פגמי האופי הכרוכים בכך, לא אמנע מלציין, שבדרך כלל דווקא ספירת הבינה נקרא "אמא" ואילו השכינה, ספירת המלכות, נקראת "בת" או "אשה" (אמנם, כמובן יש מקורות לדבריך, כמו "אביו זה הקדוש ברוך הוא ואמו זו כנסת ישראל". נאמר כמדומני לקראת סוף מסכת ברכות).

ואסירתודה- אחרי שלוש שנים של תפילות, אכן זכית להגשים בחייך ובחיי אחרים את הגדלת וקידוש שמו יתברך...

תודה אנשים. בהחלמה למדתי גם לכאוב. לא לברוח מהכאב. אבאשלי שבשמיים נותן לי את היכולת להכיל אותו. בעגלא ובזמן קריב... 

"כי אבי ואימי עזבוני - וה' יאספני" [תהילים כז]
א. מזדהה היטב עם התחושה העוצמתית של העצב / הכאב / הצריבה / הכמיהה לחיבוק ולאהבה של אמא.
ב. למדתי כי כדי ש"חווית הילד הפצוע" הזו תתרפא דרך אנליזה, יש ללמוד לחוות אותה דווקא ממקום בוגר יותר - ממקום של הצלחה, ולא רק להתבוסס שוב ושוב בכאב האין סופי.
ג. למדתי כי האדם יכול על ידי דמיון מודרך (בשילוב נשימות עמוקות ומדיטציה) לחזור אחורה אל השנים ואל החוויות בהם כל כך היה חסר לו את תחושת החום והחיבוק של אמא, ופשוט לתת לעצמו את החיבוק הזה (האיש הבוגר שאתה כיום יכול להעניק לילד הפצוע של פעם את החום ואהבה שהיו חסרים לו), ממש לחבק את עצמך פיזית תוך כדי דמיון עמוק של החוויה הקשה של הבדידות ההיא (עדיף בהדרכה של איש מקצוע).
ד. למדתי את התחושה להסתופף בצילו של הקב"ה, תוך הידיעה העמוקה של "אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו", בחינת "וימינו תחבקני", אני פשוט מתרפק על הקב"ה בתפילה - לי זה מועיל.
ה. למדתי כי אשה טובה משמשת לעיתים גם כסוג של אמא... וזה גם מרפא.
ו. למדתי כי דווקא החור השחור העצום של החוסר בחום ואהבה של אמא, יכול לשמש מקור בלתי נדלה לחום ואהבה אין סופית לאשתך ולילדך ולכל מכריך.

נ.ב. ממליץ על הספר "קרוב רחוק" של ורדה רזיאל ז'קונט - ניתוק ושיקום יחסים בין ילדים להורים הבוגרים.  ניתן להורדה באפליקציה "עברית".
 

תודה jhho . במשך המון זמן חשבתי כמוך. עברתי ישירות משלב החיפוש אחר התאווה אל ההבנה והמחילה האישה והילדים. כשהטכניקות והתובנות שלא צלחו ליצירת הקשר, פניתי לטיפול בו הבנתי שדילגתי על שלב האבל. לא לברוח ממנו. להיות בו. ללמוד להכיל אותו. וזה כואב. 

ובמקביל? לא טוב?

אני לא הצלחתי. 

אם כן מתי כן הצלחת? מתי הצלחת כן לשלב החלמה ושאר הדברים הללו?

אוהבים. סחטין על השיתוף..