שלום חברים קוראים לי RBG ואני סקסואליסט מתמקד בצעד 4  אני רוצה לשתף אותם בהרגשות שלי לגבי התוכנית. אני עוד מעט כבר שנה נמצא בקבוצות החיות וכל יום שעובר אני נופל…. בקושי היו ימים שהייתי נקי,  כל השנה הזאת הכי הרבה שהצלחתי להגיע היה 2 ימים שזה כלום אני זוכר לפני הכניסה לתוכנית הייתי הרבה פחות נופל אולי פעם בחודשים חודש (אולי בגלל שהייתי רחוק מהבית מהמקום שאני נופל בו ואולי בגלל שהתאווה התגברה אצלי ) הייתי כל הזמן בישיבה וממש נהנתי שם תקופה טובה.

 

הנקודה היא שאני רק מדרדר מעולם לא חשבתי שאני יגיע למצב כזה שבו אני יראה אישה ברחוב או ידבר עם אישה והתאווה תשתלט עלי אחרי זה בבית!! ושהיא תכנס לפנטזיות שלי.

אני נמצא בקבוצה של SA (זה מה שהפנו אותי שפניתי לשמור עיניך) ושמה מדברים על הדברים משתפים רגשות מחשבות (לא בקבוצה אלא בטלפון ) וזה כאילו לגיטימי וכולנו יודעים כמה החבר'ה משפעים על הבן אדם. ולא רק זה התוכנית כל הזמן אומרת שאני חסר אונים מול התאווה חסר אונים מול החיים חסר אונים חסר אונים, לגבי התאווה אני באמת מרגיש ככה אני לא מצליח לצאת, אני רוצה ואין לי כוחות, אני הצטרפתי כי הרגשתי שאני חייב עזרה חיצונית, כי אני כבר לא מסוגל לבד. אבל כל הגישה הזאת היא גישה שלא נוח לי איתה ההרגשה היא שאני מסכן ולא יכול להתמודד מול העולם ו"יגעתי ומצאתי" לא נכון בשבילי כל הזמן אומרים צריך להיכנע להוריד את הראש חסר אונים מול החיים שלי זה כל כך מדכא…. הגישה הזאת גורמת לי אפילו לא לנסות להתקדם ולהגשים את החלומות שלי את מה שאני רוצה בחיים בשלי. אני כבר הפסקתי להאמין בעצמי אני כבר לא מאמין שיש לי עולם הבא או אפילו אם אני אקבל גיהנום יהיה טוב  הגישה היא "אל תאמן בעצמך" "אני מסכן אני מעפן " וכו' בכלל לא בריאה לי לפחות (וככה גם אומרים בעולם )

 

ואני מרגיש עצוב מאוד אין שימחה אין חיות הכל שחור הכל קודר אם מישהו הרביץ לי אני לא אגן על עצמי אני אפילו אעזור לו למה ? כי אני מסכן כי מגיע לי כי אני חסר אונים מולו ולא אנסה כלום רוח החיים האמונה כאילו נלקחה ממני

ולכן לפני שאני פורש מהתוכנית ומאמץ לעצמי גישה בריאה יותר מאמינה יותר הייתי רוצה לשמוע מה אתם אומרים אני יודע שיגידו לי שזה עוזר\עזר להרבה אנשים וכו' אבל אין תרופה אחת  שמתאימה לכולם יש כאלו שצריכים תרופה עם רכיבים קצת שונים כידי להחלים

אני אשמח לדבר איתך בפרטי על הנושא הזה שמאוד מעסיק אותי בימים האחרונים, פשוט כבד עלי לכתוב הרבה מידי 

שלום rbg היקר
נושא כאוב ומסובך גם אצלי, 
אין לי תשובה ברורה לתת, ואינני מספיק ותיק ע התכנית בשביל לדבר בשמה,
יש לי מחשבות ובקצרה הן אומרות שהתכנית אמורה להיות מותאמת לאישיות הייחודית שלי,
יש אנשים שמגיעים לתאווה או להתמכרויות אחרות ממקום ומאופי שרוצה לטרוף את העולם, יש אנשים כמוני שמגיעים לזה ממקום של ייאוש ואי אמון מוחלט בעצמם, התכנית אמורה לחזק את השפיות שלי, ולחזור לאיזון, יש אנשים שהאיזון שלהם הוא להאמין יותר בטוב שבבוראם , שבהם ושביכולותיהם, ויש אנשים שהאיזון בשבילהם הוא להיכנע יותר מול בוראם.
לכאורה אפשר לשני הכיוונים לקרוא 'כניעה' וחוסר אונים, אני חסר אונים מול תחשות החידלון שבי, אני נכנע מולן ומבין שעלי לוותר עליהם. זה ממש בקיצור מה שנראה לי.
הכיוון הכללי חייב להיות לענ"ד שהתכנית אמורה לתמוך באיזון בחיי, זה מה שנראה לי כרגע, וייתכן שאני טועה.
גם בי  התחושות הללו עולות לפעמים, שבגלל התכנית אני מרגיש יותר חסר כוח לפעול פה בעולם.
עליי כנראה לכוון יותר בחלק של "אומץ לשנות את שביכולתי".

שלום RBG יקר. כואב לי מאוד בשבילך, שאתה כבר שנה בקבוצות ובכל זאת לא רואה ישועה. 
אני לא יודע מה בדיוק חוסם אותך, ואני לא בטוח אפילו שאתה יודע. הרבה חברים מרגישים שהם צריכים לפנות לעזרה מקצועית יחד עם התכנית. בחו"ל כמעט כל החברים מלווים גם על-ידי מטפל כלשהו. 
לגבי הנקודה שהזכרת, אני מזדהה עם הקושי, ויכול לספר מה עבד בשבילי. בעיניי הכרה בחוסר אונים מורכבת משני חלקים-שלבים:
אני לא יכול להפסיק
אני לא יכול להרשות לעצמי להמשיך
אם אני חושב שאני לא יכול להפסיק, אבל מתנהג כאילו יש לי אופציה להמשיך - סימן שאני לא באמת מאמין שאני לא יכול להפסיק. סימן שנדמה לי שזה בסדר, שזה איכשהו נסבל. אם הייתי בקומה רביעית של בית בוער, והמדרגות היו חסומות, אז הייתי מזהה שאני לא יכול לקפוץ מהחלון, אבל מיד אחר כך הייתי מבין שאני לא יכול להרשות לעצמי להישאר בבית הבוער. אני מבין שאם אקפוץ יישבר לי משהו, אבל אני מבין יותר טוב שאם לא אקפוץ אאבד את החיים עצמם.
אז כן, הכניעה וההודאה (האמיתית) בחוסר אונים פירושה להסכים שמשהו בי יישבר כדי להציל את העצם. אבל יש שם עוד משהו: אם אחרי שהודיתי אני עדיין מיואש ומתוסכל ומסכן, סימן שבתוך תוכי אני עדיין חושב שזה היה אמור להיות אחרת. שזה לא בסדר שאני מכור. שזו מין טעות או תקלה מיותרת ושאני לא יכול לסבול את המחשבה על החוסר אונים. ובכן, זו לא כניעה אמיתית אלא מדומה. כניעה אמיתית מביאה לשחרור, להקלה, לשמחה: אני כבר לא מוכרח להילחם בעצמי, להלקות את עצמי, להתעסק בתדמית שלי ביחס לעצמי. זהו, ויתרתי. 
אולי יעניין אותך לקרוא עוד בפוסט "המלחמה מתישה, כניעה לא מעייפת - היא משחררת"
ובפוסט "מה אתם כל כך שמחים" ובכלל במדור "קולות של החלמה"


 

תודה על השיתוף, באמת יש לך סיפור מיוחד. 
אולי באמת כדאי לנסות תקופה בלי התכנית? מה בעצם גרם לך כן להיכנס לתכנית? 
ואני לא מבין מה אתה מתרגש מזה שראית אשה יפה ברחוב והיא נכנסה לפנטזיות שלך?!
אין דבר יותר לגיטימי מזה. 
אם זה לא היה קורה היית צריך לדאוג 

שבוע טוב חבר יקר!

אני כרגע קצת לא במיטבי, אז לא אענה לך בצורה העדינה שבה ראוי, ובכל זאת נראה לי שדבריי יכולים לעזור.
נראה לי שלא הבנת נכון את חוסר האונים, לא יודע אם זה הקבוצה או הספונסר או משהו אחר.
מציע לך לקרוא את "ספר הכניעה", שהרבה חברים גם מ-SA אמרו שעזר להם מאוד להבין מהי כניעה "נכונה", ואולי להחליף גם לספונסר שאתה יותר מצליח איתו.

אולי יש גם פתרונות אחרים...

בהצלחה בכל אופן

שלום חבר
יש טעות בקרב העם לחשוב שהתוכנית זה קבוצות. טעות !
האם אתה עושה צעדים עם ספונסר ?
אין דבר יותר מדכא ממכור בלי הסם שלו.
כמה שתנסה יותר להפסיק עם זה, זה יהיה יותר קשה.
בלי הסם החיים שלי לא שווים לחיות, ואני יודע את זה.
אז אם אני אפילו ארמז לגוף שלי שאני מפסיק עם מין,
הוא יתקוף אותי על הקיום הכי בסיסי שלו. אני אראה פורנו בראש שלי 24 שעות ביממה.
פשוט המוח רואה מין כדבר הכי בסיסי, חמצן !
שמעתי על מקומות שיש קבוצות בלי התוכנית, זה לא עובד להם.
א"א להישאר נקי בלי צעד 1,2,3. וא"א להישאר שפוי בנקיות בלי צעד 4 והלאה.
ממליץ על ספונסר דחוף, חבל על השנה של הסבל (ואני מנחש שאין לך ספונסר).
אולי אני טועה, אבל זה דעתי.
אוהב, ומתפלל לטוב.
 

מזדהה עם מרבית מה שנכתב כאן בתגובה לכאבך. 
כאב הוא כאב. רעיו של איוב שתקו שבעה ימים. דרכו של פורום כתוב הוא לכתוב, לשתף, להסביר, להנהיר, אבל באמת - מה שהכי הייתי רוצה לעשות הוא לתת לך חיבוק ולהסתכל לך בעיניים, ולהגיד לך, מכל ליבי שאני לגמרי לגמרי מבין מה קורה אתך, ושאני כואב אתך את הכאב הזה...ואת תחושת המסכנות. 
אני מצאתי שכל עוד הקב"ה לא הופך להיות שחקן בחיי הפנימיים, אלא רק הקבוצות והשיתוף והקטע החברתי של 'כמה אני נקי' והקטע הרגשי של 'מזל שיש מישהו שאני יכול לספר לו מה עשיתי בלי שהוא יזרוק אותי מכל המדרגות', אז התקווה לא נכנסת לחיי. אבל לצערי כדי המחלה גם הרסה לי את הקשר הבריא עם הקב"ה, כי אני מדמיין שרק אם אהיה נקי הוא יאהב אותי ויקבל את מעשי, אז אני צריך מגע מתמשך עם אנשים שאני רואה בחוש שהם חיים עם המחלה בנינוחות, ושהם מחוברים אליו, ושאין אצלם סתירה בין השניים. הקשר הזה מעניק לי את תחושת הוודאות שהקב"ה, אף הוא, יכול לחיות בשלום עם הבעיות שלי, ושאפילו הוא רוצה את קרבתי עכשיו, בתוך הבוץ, בהסתרה שבתוך ההסתרה. 

בנוגע לתחושת 'המסכנות'. לצערי אני מצאתי ש'זה לא התוכנית - זה אני'. תוכניות יש הרבה, ודרכי טיפול יש הרבה, ודרכי תשובה יש הרבה. התקווה וההתחזקות ותחושת הוודאות, ותחושת ה'אדם הטוב' שיכול ומצליח מחייבת אמון בדרך הטיפולית או בדרך בעבודת ה', או ברב שמציע את החיזוק, או סתם בבורא העולם. 
המחשבה הזו עזרה לי להבין שמה שאני מחפש זה לא 'את התוכנית הכי אופטימית' אלא את התוכנית או דרך ההתמודדות שעבורי מעניקה אופטימיות. על פי רוב, מה שאני מנסה לעשות הוא לקחת את האמונות העמוקות ביותר שלי - למשל, שנפש האדם טובה מיסודה (אלוהים עשה את האדם ישר והמה חישבו חשבונות רבים), ולהשתמש בה כדי לחזק את עצמי לחזור בתשובה, אני הולך לשיעורים, שומע הרצאות, הולך לסדנאות 'שקוף' או לשיעורים על טוב ה' ורחמיו על כל מעשיו. 
לעתים זה יעזור, אך לעתים השיעורים האלה יהיו כמו רעל בעצמותי - כי ארגיש, בתוך תוכי, שאני 'בחוץ', שהם מחזקים אנשים נורמאלים, אבל לא מישהו שנפל כל כך רחוק, כל כך עמוק, בכל כך הרבה מדורי גיהנום...וכך, דווקא הניסיון שלי להיאחז בטוב שבי, מגדיל את היאוש. 
אני לא יודע מה טוב בשבילך. אבל אני יודע שעבורי התוכנית היא לא 'אידאולוגיה' היא 'שיטת טיפול'. 
אסביר: אידאולוגיה היא מן מחשבה כזו ש'צריך להיות חלש'. כך, אם הרב קוק, אשר אני נמנה עם ההולכים בדרכו, כתב ש'האדם צריך להאמין בחייו', אני חש שהתוכנית אומרת לי 'אל תאמין בחייך' ואני לא מסוגל לשאת את הפער הזה בין מה שאני מאמין בשכל וברגש לבין מה שהתוכנית מבקשת שאני אאמין בו כדי להישאר נקי...
אבל אם התוכנית היא שיטת טיפול, 'נקייה' יחסית מאידאולוגיות, אני יכול לומר לעצמי - נכון, הרב קוק כתב שהאדם הישר צריך להאמין בחייו, ואני - מאמין בחיי ומבקש עזרה. זה הכל. אולי זה נשמע לך 'אוקימתא', אבל בסופו של חשבון, כש'מנקים' את האידאולוגיה מהתוכנית נשארת סדרת פעולות פשוטות, כנות, אמיצות, ומפחידות, ומאוד מאוד מעשיות. 
'העומס האידאולוגי' שאנו שמים על התוכנית קשור, לדעתי, באופן כללי, למתח העמוק שאני מרגישים בין הטוב והרע שבתוכנו. כך, כניעה מול התאווה מתפרשת כ'כניעה ליצר הרע'. אך הדבר מוזר לחלוטין כשחושבים על התוכנית כ'שיטת טיפול' - שהרי אם התאווה היא נתון, אז כניעה מול התאווה היא דרך מעשית ומאמינה להפסיק. זה כמו לומר לאדם שמפחד ממטוסים. תאמין בחייך ותעלה למטוסים. זהו שהוא לא מסוגל, הוא צריך עזרה. אבל להגיד לו תאמין בחייך ותפנה לעזרה, שתעזור לך, צעד אחרי צעד, להתקדם לכיוון העלייה למטוסים. בהתחלה רק להסתכל על תמונה של מטוס, אחר כך להיות מסוגל לשמוע אותו, אחר כך להיכנס לשדה תעופה, אחר כך להחזיק ביד מטוס צעצוע, אחר כך לשחק במחשב סימולטור של טיסה, אחר כך להתרסק בסימולטור וכן הלאה, זה אמון בחיים. 
התוכנית, מקבלת את התאווה כנתון, כמשהו שקיים, ועל כן כל שינוי שעושים הוא 'צעד קטן' על מנת להפסיק לפעול עליו. 
מתפלל לזכור, ברגעים בהם אני מחפש תאווה, שהיא אכן דבר נתון בחיי. כי כל כך הרבה פעמים אני מנסה לשכוח את זה, ומתוסכל מנוכחותה המעיקה-מרגיזה-מתסכלת.

אתך
נתן במתנה 

תודה רבה לכם על התגובות המהירות 


מאז שנכנסתי לתוכנית היה לי ספונסטר והוא קבע האם אני עובר לצעד הבא או לא. אני גם חושב כמוך אין מה לעשות את התוכנית בלי ספונסר מישהו שיראה לך את הדרך אבל האמת אני מרגיש שהוא לא באמת עוזר לי אני מרגיש עדיין שאני צריך לחשוב על דרכים כידי למנוע ממני את התאווה כידי לא ליפול והוא כל הזמן אומר לי תבין שאתה מנהיג את העולם אלא ה' סבבה אני מבין את זה אבל אני צריך לעשות משהו כידי לא ליפול


לפני שכנסתי לתוכנית ניסיתי לצאת מזה בעצמי אני לא רוצה לומר שאני מכור אז הצלחתי להחזיק משהו כמו 225 ימים ואז קרה אישה מקרה כלשהו וגיליתי שהידרדרתי עוד יותר אז הבנתי שאני לא יכול להתמודד עם זה לבד  ופניתי לקבוצות החיות וכו'
 האמת לא הייתי רוצה שזה יקרה לי שנשים יכנסו לראש שלי הייתי רוצה למלא אותו בדברים אחרים לא בשטויות. דברים שיעזרו לי להתקדם למה שאני רוצה בחיים שלי, התאווה הזאת זה הדבר שהכי מסיט אותי מהדרך  



מעניין מה שאתה אומר!  בתחילת דרכי ואפילו עוד לפני שנכנסתי לקבוצות הייתי אצל מטפל שבמיוחד מתמחה בדברים האלו מאוד נהנתי מהפגישות, אבל הוא כל הזמן דיבר על ההורים שלי כמה שאני צריך להבין שאני חי במציאות לא פשוטה ואני צריך להפנים את זה אמרתי טוב הבנתי מה הלאה איך ממשיכים מפה הרגשתי שאני טוחן מים ולכן עזבתי לא עזר לי אבל טוב היה לפרוק  
האמת אני לא יודע מה חוסם אותי וגם אין לי מושג איך לדעת
אני מאמין שאני יכול להפסיק אבל אני לא יכול להפסיק לבד אני צריך עזרה מבחוץ... כי ניסיתי ולא צלח  

"אם אחרי שהודיתי אני עדיין מיואש ומתוסכל ומסכן, סימן שבתוך תוכי אני עדיין חושב שזה היה אמור להיות אחרת. שזה לא בסדר שאני מכור. שזו מין טעות או תקלה מיותרת ושאני לא יכול לסבול את המחשבה על החוסר אונים. "
אני באמת חושב שזה צריך להיות אחרת זה באמת לא בסדר שאני מכור אני לא משלים עם התאווה הזאת זה לא אני, אני רוצה להיות במקום אחר חוסר אונים בשבילי זה אומר שאין מה לעשות אין אפשרות לשנות את זה כמו שאין אפשרות שבן אדם יצמיח כנפיים (ואמת גם מזה אני מתבאס כי אני פרפקציוניסט ) בשבילי לשחרר זה כמו להיות בובה להיות בלי משמעות בחיים!! אז בשביל מה לקום בבוקר? אז בשביל מה לנסות כל מיני דברים? בשביל מה ללמוד תורה?

הגישה שאומרת שאת החיים שלי אין באפשרותי לשנות היא קשה ואני לא חושב שהיא נכונה (ככה אני מרגיש את חוסר האונים)

 


"פנימה" אם אני הבנתי נכון אתה מסכים איתי ?!
adam1 אין שם בעיה אבל הייתי מעדיף בכתיבה... 
"טהרני" תודה רבה אני אבדוק...
"נתן במתנה" תודה רבה  
 
תודה רבה לכל העונים מחזק לראות שעונים פה מהר 

rbg כתב on 17 יולי 2016 11:53:

אני מזדהה עם התחושות שלך, גם אני חש לעיתים קצת אווירת נכאים בקבוצות, אנסה להסביר קצת.
לפי מה שהבנתי מדבריך אתה לא מדבר רק על הצעד הראשון והכניעה מול התאווה (ענו לך על זה החברים היקרים, וע"פ מה שהבנתי ממך לא זאת הנק' העיקרית שמפריעה לך עם התכנית, ואם כן אנא תקן אותי), אלא על כל השיח הכללי של החברים, בקבוצות ובטלפונים, משפטים כמו "אני חסר אונים מול החיים שלי", "עלי להשלים עם העובדה שלא אוכל לשנות את היחס של אשתי" וכדומה, מאיפה הם הגיעו למסקנה הזאת? אמת, אני חסר אונים מול כוח גדול ממני, אבל לא מול עצם קיומי פה, לא מול החיים שלי, אחרת לא הייתי בא לקבוצה מלכתחילה, אני מבין שהם מתכוונים לומר "מאד מאד קשה לי עם כל הבעיות שבחיי", ואני מזדהה עם זה מאד, כך גם אני חש לעיתים קרובות, ועדיין בתור אדם עם נטייה לדיכאון לא עושה לי טוב באופן אישי לשמוע משפטים כאלה, גם אם הם על דרך ההשאלה, הם צורמים לי, כי גם אני חשתי ככה בעבר, והיום אני מבין שזה היה המבט של הדיכאון שלי שדיבר ולא המציאות האמיתית שסביבי.
חסר לי משפטים יותר אופטימיים, הבנה שאנחנו אנשים מיוחדים ועצם הרצון וההבנה שעלינו לקבל עזרה חיצונית היא צעד אדיר שעשינו ומגיע לנו עליו את כל התשבחות שבעולם, שאנחנו אנשים טובים וחזקים באופן כללי, שה' אוהב אותנו כמו שאנחנו, שאין לנו במה להתבייש אלא להפך, לא אנחנו בחרנו להפוך למכורים.
לעיתים כן מגיע איזה מחלים ותיק ומדבר בצורה יותר אופטימית ושמחה על ההחלמה ואז אני מבין שכנראה לאחר התהליך הראשוני והכואב שבו אני מודה מול עצמי שיש בי חלק שלא אוכל לתקן כנראה ועובר סוג של תקופת אבל אישית והשלמה וקבלת החלק הזה שבי (אומרים שיש 5 שלבים באבל - הכחשה-->כעס-->מיקוח-->דיכאון-->קבלה והשלמה), התכנית יכולה להיעשות עם חיוך על הפנים ותחושה של בניה והתקדמות. בתחושתי זה לא קורה מספיק, ולכן אני מזדהה עם דבריך.
מתפלל באופן אישי להחלים בשמחה. אמן.
 

אני מצטער מראש שלא קראתי את כל התגובות בשרשור ואולי לדברי אין מקום וקשר, אבל רק רציתי לשתף שאני לא מרגיש ככה בקבוצות.

נכון שלפעמים יש אוירת נכאים כי מטבע הדברים אנשים משתפים על דברים שקשים להם, אבל בד"כ אני יוצא מעודד ומחוזק מהקבוצות.

עלי אני יכול לומר שעקרונית אני מאד מושפע מהסביבה ולכן קודם שנכנסתי לתכנית לקחתי כעיקרון להצמד ולקחת רק דברים שנכונים לגבי ומועילים לי. אז יש אדם שחסר אונים מול נשים בצורה כזו וכזו ברחוב. אני יודע על עצמי שאני לא כזה. אני יודע נכון להיום שיש דברים שאני לא חסר אונים מולם והם בכוחי. אז לומר שבכל דבר בחיים אני חסר אונים ובגישה שלילית? ב"ה לא. וזה באמת קשה לעשות הפרדה ולא להסחף אחר החברה, אבל בינתיים זה מה שעוזר לי להשמר מהרגשות שתיארת.

נכון גם לומר שצריך באמת להשמר מהצד השני של המטבע ולא לבא כצופה מן הצד, אבל באמת אני חושב שקצת "אנוכיות" בקטע של לקחת מה שנכון לי ושייך לגבי יהיה רק מועיל, בעז"ה לא יזיק.

 

​ "אהבת חסד " זה מוזר כי תמיד הספונסר שלי אומר שהתוכנית היא דרך חיים.... לא רק איך לטפל בבעיה!  ודרך החיים הזאת היא כניעה מפני שאם לא ניקח את זה אם לא נשנה את דרך החיים שלנו אנחנו ניפול שוב התאווה נגרמה בגלל שחסר לנו משהו וזה מה שהיא בא למלא (או בלשון רבי נחמן יראה נפולה) 

"פנימה ": מרגיש לי שכולם מדברים כמה התוכנית הזאת היא מושלמת אבל לפי התגובות של החברים פה ושלך יש מה לשפר ואולי לא להגיד על כל דבר אמן אמן ( הספונסר שלי לא כל כך אוהב את הגישה הזאת  )

תודה 

ישנם עקרונות שהם דרך חיים (צעדים 4-10), אבל האם הוא אמר שהכניעה מול התאווה היא צריכה להיות גם כלפי כל הדברים בחיים?!
כמובן שכל דבר שאני לא יכול מולו עלי לוותר מראש ולבקש עזרה ושלווה מאלוקים, אבל דברים שאני יכול וה' נתן לי כוחות מולם אני אמור להכנע??? ע"ז בדיוק אני מבקש "תן לי אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי"! על הדברים האלה שה' כן נתן לי כח לשנותם! אם אני יכול להוריד את העניים למשל ולא להסתכל במראות לא צנועים, אני אגיד "אני חסר אונים, עלי להסתכל"? או שאודה ואומר שה' נתן לי כח להתמודד עם זה ואוריד את העיניים כי יש לי כח? ודאי וודאי שכן.

ואם בהשאלה לשאר אתגרי החיים - אם מישהו יצעק עלי ויבזה אותי ויש ביכולתי להשיב מנה אפיים ולמנוע את בזיוני האם עלי "להכנע" (ולגרום גם חלול ה' וביזוי כבוד התורה ) ולא לפעול? או שמא עלי להשתמש בכוחות שה' נתן לי, לבקש ממנו כח ואומץ, ולהקהות את שיניו?התשובה ברורה מאליה. 

וכמובן וכמובן שכל אחד והיכולות שה' נתן לו. אם בתבונתו יראה שכוחותיו שניחן בהם משמיים דלים המה - יבקש שלווה. אם נוכח שכוחותיו רבים ויכול לאתגרים - יבקש אומץ וכח. אם אינו יודע אם להיות שליו או "פעיל" - יבקש תבונה. אבל ודאי שלא יאמץ דרך אחת מהשתיים לכל צמתי חייו...

מקווה שהבנו אחד את השני

בוקר טוב.
אני לא מתאפק, פשוט, כי אני ממש אוהב את הציטוט הזה, שמראה עד כמה דרכים רוחניות הם מגוונות.
הקב"ה יותר יצירתי מאיתנו. 
"עיקר התשובה שישמע בזיונו וידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ו'). 

אומץ לשנות הוא לפעמים אומץ לא להגיב, אבל שהיעדר התגובה תהיה ממקום של חיבור לקב"ה (ספירת הכתר, כפי שהיא מובאת שם). אני מתחבר לזה מאוד. 
כל כך הרבה פעמים צעקתי כדי להסיט את האש למישהו אחר. גם אם הצעקה הייתה בתוך עצמי בלבד (טינה) ואף אחד לא ידע (הנה, אתמול קיבלתי מייל שלא אהבתי מהבוס בעבודה החדשה שלי, ופשוט שעתיים ישבתי והתרגזתי עליו. האומץ לשנות היה להיענות לבקשת אשתי לכתוב לו מייל תגובה ביחד איתה. תשובתו הייתה מהירה, ולשביעות רצוני, אך את העבודה והשחרור מהטינה הרגשתי ברגע שסיימתי את המכתב, לאחר טלפון לחבר כמובן). 
לעתים היכולת לקבל היא האומץ לשנות.
ככה זה ברוחניות - השאלה מה עושים היא השאלה המשנית. השאלה מאיפה זה מגיע היא השאלה המרכזית. 

נתן במתנה 

rbg כתב on 17 יולי 2016 20:08:

יש משפט שאני קצת מוציא אולי מהקשרו עכשיו שאומר "חכמה הדרך מן ההולכים בה".
לא באתי לבקר את הדרך, את התכנית, אלא לשתף מה אני חווה במהלך הצעידה בה מנקודת מבטי .
כפי שאני כל הזמן מדגיש אני חוויתי תקופה ארוכה בחיי דיכאון לא פשוט, סוג של מחלה לכל הדעות, ודברי מן הסתם נכללים באימרה "כל הפוסל במומו פוסל", ולכן אדגיש שלא בהכרח שהבעיה היא בתכנית (למרות שיש ביקורת של אנשים עליה מהכיוון הזה, שהיא מצמצמת ומקטינה את המכור, אבל האנשים הללו בדר"כ לא בקיאים בתכנית לעומק, ולא על זה באתי לדבר) אני אישית מרגיש לפעמים רוח נכאים, ועל זה שיתפתי. לא אמרתי שזה תמיד ככה, ולא אמרתי שהתכנית בעייתית בגלל זה, גם אני יוצא בדר"כ מחוזק מהקבוצות, ועדיין אני חש לפעמים באופן אישי קונפליקט עם רוח הכניעה וחוסר האונים הכללית שנושבת לפעמים בין חברי הקבוצה.
אני יוצא מנקודת הנחה שהבעיה בי, וייתכן שהיא נובעת מזה שאני עדיין תקוע עם עצמי ופחדיי בצעד הראשון.
מתפלל לקבלה ושחרור ואומץ ושינוי בהקדם. אמן.
ותודה לכל המגיבים, אני לומד ממכם הרבה.
שיהיה יום מחלים לכולנו.