בימים האחרונים היו לי כמה שיחות מאוד כואבות עם שלושה חברים שונים, כל אחד מהם היה רגע אחרי התרסקות טוטאלית, והעוצמה של הכאב וחוסר האונים היו מהממות ברמה שלא ידעתי מה עושים. ניסינו ביחד לחשוב מה לא היה בסדר, איפה שגינו והיכן בעצם התרחשה הנפילה? בגלל שאני בהיכרות די הדוקה עם כל אחד מהחברים הללו, ידעתי שכל אחד מהם דווקא התקדם מאוד לאחרונה בעשיה בצעדים הראשונים, ולפחות על אחד מהם אני יכול לומר בביטחון גמור כי היתה לו כניעה גמורה והוא ידע והרגיש את חוסר האונים שלו בלי שום הסברים והסתיגויות.

ולמרות זאת הם נפלו, ולא הבנו למה. אחד החברים לא רק נכנע אלא גם עשה לכאורה את כל הפעולות הנכונות כדי לעבור את הגל ששטף אותו. הוא התקשר אליי באותו יום פעמיים ואפילו נפגשנו לשיחה קצרה שהועילה ונתנה לו זמן נשימה נוסף, אבל בשורה התחתונה הוא נפל והתרסק. הוא ניסה לתת לה' את התאווה, ניסה להכניס את הקב"ה לחיים שלו, אבל זה לא הצליח.

האמת שלא ידעתי מה לומר. אמרתי לו שאני לא יודע מה לומר ולא מבין מה לא בסדר. זה כמובן ייאש את החבר באופן די טוטאלי, והוא טען שאין לו יותר סיכוי, אחרי שגם השיטה האחרונה שעובדת על כולם – לא עובדת אצלו. ניסיתי להסביר שזה בעצם כניעה עמוקה יותר, אבל הייתי בספק רב האם זה באמת מה שהוא צריך והאם זה מה שיעזור לו.

אחר כך חשבתי לעצמי שאולי יש צעד מסויים שאנחנו לא נותנים עליו את הדעת. כולנו מתחילים מהצעד הראשון ומתחילים את הכניעה, אבל קודם לכן ישנו צעד נוסף, צעד בלתי כתוב, צעד אפס. צעד אפס אומר שאנחנו מצטרפים ברצינות לקבוצת התמיכה. ישנם הרבה חברים שקוראים את הצעדים ומחליטים שזאת הדרך הנכונה, אבל מנסים לעשות את זה לבד, או מנסים להתקדם בעצמם באופן רציני, אבל את הקטע של הקבוצה הם לוקחים בקצת פחות רצינות. הם משתתפים "מידי פעם" בקבוצה, משתתפים באופן קצת "פאסיבי", ולא ממש יוצרים קשר עם חברים נוספים. זה נקרא לדלג על צעד אפס.

אבל אי אפשר לצאת לדרך לפני שיוצאים לדרך. אי אפשר להתחיל את צעד אחד לפני שעושים את צעד אפס בשיא הרצינות. זאת הסיבה בגללה התוצאות הכי טובות הם אצל אלו שמגיעים כל יום לתכנית, מגיעים בזמן, משתפים ומשתתפים, שואלים שאלות ומעירים הערות, וכמובן נמצאים בקשר עם כל החברים ככל האפשר.

נכון, ישנם הרבה מכשולים בדרך כמו הזמן הלחוץ, האישה שלא יודעת וכן הלאה, אבל אם אנחנו רוצים החלמה – אנחנו חייבים להיות רציניים בקשר לכך.

"לזכור מהיכן באנו ולאן איננו רוצים לחזור" (מתוך הספרות)

זלמן יקירי,

אתה צודק באמת האחוזים.

אך ארשה לי להוסיף, שנראה לי שיש כאן עניין של דרגות, כפי שאמרת כבר מספר פעמים.
אני מתחיל בדרגה מסויימת בשלב 0,1,2,3 וכולי.
אחר כך מתקדם לדרגה גבוהה יותר באותם צעדים.
ככל שאני עולה ברגות, כך גלי התאווה אם הם מגיעים הם פחות ופחות עוצמתיים.

אנו לא מוכנים ולא אמורים להיות מוכנים לסערות, אך כשסערה מגיעה אני נכנס למקלט ומחכה שהיא תעבור, ואז אני יוצא וממשיך הלאה לעלות !!!

נכון, אבל בדיוק כפי שאני לא יכול לקפוץ וללמוד גמרא לפני משנה, אני לא יכול להגיע לצעדים לפני שאני עושה את צעד 0. ישנה עוד חשיבות רבה לצעד הזה, והיא בעיקר הענין של העשיה האקטיבית שמוכיחה לי בעצמי שאני רציני הפעם בהחלמה שלי ומוכן סוף סוף לקחת אחריות במקום להמשיך לברוח.

האמת היא שהדיון הזה בא לי משמים. בדיוק אני מתלבט בעניין ההצטרפות לקבוצה, וחשבתי לכתוב על זה פניה אישית לזלמן, אבל אני רואה שדנים על זה כולם אז אשאל כאן:
את הסיפור שלי סיפרתי בפורום במקומות אחרים, אז כאן אקצר. אני כאן באתר עוד מעט ארבעים יום (מחר ארבעים - בשעה טובה ומוצלחת, גם בטבלת הנקיות), ומצאתי כאן שיח שמאד עוזר לי. זו הפעם הראשונה שאני הולך עם כל הכח על גמילה מוחלטת (לפי 20 השאלות יצא לי שאני מכור, כי אף פעם מאז גיל 13, אולי למעט השנה הראשונה אחרי החתונה שהיתה לפני הרבה שנים, לא הייתי נקי 90 יום).
ההשתתפות בפורום הזה עוזרת לי מאד. אני כאן כמעט כל יום, קורא הרבה, לאט לאט גם כותב יותר, ומרגיש שזה מאד משמעותי עבורי ותומך, ולפורום יש חלק גדול בזה שאני נקי 39 ימים.
בהתחלה לא רציתי להכנס לקבוצה, וחשבתי שאסתדר בלי זה. ובאמת אני בינתיים מסתדר. אבל אני שואל את עצמי, אם הייתי נופל אפילו פעם אחת - הייתי מצטרף לקבוצה, כי הייתי מרגיש שמה שאני עושה זה לא מספיק. אז למה לחכות לנפילה? לא עדיף להצטרף קודם? הרי אני רואה כמה התמיכה בפורום חשובה. ברור לי גם שיקח עוד הרבה זמן עד שאוכל להיות רגוע בעניין, אם בכלל זה יקרה אי פעם.
ובכל זאת, אני מהסס מאד. קודם כל, החשש מפגיעה באנונימיות: הלא יכול להיות שיש מישהו שמכיר אותי בקבוצה, ואני חושש מאד מאד להזדהות אפילו בפני מי שבאותה סירה-צרה. כמו לאחרים כאן, יש לי מעמד משמעותי בקהילה, אני כבר לא צעיר, והחשש מהזדהות גדול.
שנית, אני כל הזמן מתלבט האם כדאי לעסוק בעניין - גם בפורום - יותר או פחות. אדם יסודו כתב כאן שאין לו התמודדות קשה מאז שהוא בקבוצה. אני מרגיש דבר דומה, אם כי לפני כמה ימים הייתה לי התמודדות כזו למשך יומים, עד שעברה ב"ה. אז זה אומר שכדאי לדבר פחות, או ההיפך - בגלל שמדברים בפורום או בקבוצה, אז אין כל כך התמודדות? הרי ברור שעדיף לחיות בלי התמודדות מאשר איתה?
עוד דבר: היה כאן דיון בעבר, מישהו כתב שהוא מסיים את התשעים יום פעם ראשונה, וכשיסיים פעם שניה - יתנתק מהפורום כדי לחיות לא כמי שיש לו בעיה אלא כאדם בריא. גם אני מתלבט בעניין, איפה עובר הגבול.
סליחה על ריבוי השאלות, אני שופך כאן את כל ההתלבטות. עוד אחת ונגמר: אשמח להבין יותר טוב, מה זה אומר קבוצה? אם מצטרפים, לכמה זמן צריך להשאר? הרבה פעמים בקבוצה כשיש אורח שבא והולך זה די מקלקל. מהי התחייבות סבירה לקבוצה? ברור שאי אפשר לכפות, אבל למה מצפים?
אשמח לקבל יותר פרטים על זה, ועל ההתלבטויות שלי.
ותודה רבה לכולם - החיזוקים כאן, ובעיקר השותפות והדיבור הפשוט והישר של אנשים שחיים כמוני את הבעיה, זה ממש הצלה. לא חושב שהייתי היום נקי בלעדיכם.

וואו, המון שאלות. לא מאמין שאצליח לענות על כולם, אז בטח שאר החברים יעזרו לי.

דבר ראשון תיקון. כאשר סיימתי תשעים יום בטבלה, אמרתי שבעז"ה כשאסיים חצי שנה אפרוש. אבל זה לא קשור לפורום ולקבוצת תמיכה. פשוט הספירה הזאת לא לגמרי שייכת ולא באמת עוזר לי בשום מצב. היא סתם ספירה כמו כל ספירה אחרת, וכשאני סופר כסף זה לא עושה אותי יותר עשיר, בטח לא אם אני מבזבז אותו אחר כך. לעומת זאת הקבוצה והחברים והדרך חיים שאני מנסה לרכוש - היא בעז"ה לכל החיים. כה יתן לי ה' וכה יוסיף.

יכול מאוד להיות שכדאי לך להצטרף כבר כעת לקבוצה ולא לחכות לנפילה, אבל את התשובה רק אתה יכול לתת. השאלה היא האם אתה חושב שאתה מסוגל לשנות את הדרך חיים שלך כעת או שעדיין מספיק טוב לך למרות הכל וממילא לא תעשה את זה. תראה, הצעדים זה לא פיקניק ויש כאן צעדים קשים (רוב החברים עוד לא עשו צעד 5 או צעד 9, אז מעניין איך הם ידברו כשיגיעו לצעדים האלו...). אם אתה במצב נפשי שאתה מוכן לעשות הכל - תצטרף מיד. זה לא אומר שאם לא נפלת אתה לא יכול, אלא שאתה צריך להיות מוכן נפשית לדרך חדשה.

לגבי החשש שלך מהאנונימיות - אעדיף לא להתייחס לכך. היה לי חשש הרבה יותר גדול שיתפסו אותי בכל הדברים שעשיתי המון שנים, ותכל'ס גם נתפסתי, וזה לא עצר אותי. אז נראה לי לא הוגן שעבור ההרס העצמי הסכמתי להסתכן אבל עבור הצלת החיים שלי אני מעדיף לא לעשות שום דבר שיש בו סיכון (למרות שכאמור אני לא מבין מה הסיכון בדיוק).

לגבי הקבוצה, מצטרפים כאשר רוצים להחלים ולהיות חלק מהקבוצה וצריך לפחות 4-5 חודשים של עבודה מאוד אינטנסיבית עם החברים. אחר כך - אם ה' עזר ולקחתי את זה ברצינות ונתתי לה' להיכנס לחיים שלי, אפשר להוריד את המינון, אבל העבודה נשארת אותה עבודה: למסור לה' את החיים בכל פרט.

לגבי השאלה האם עדיף לא להתמודד עם התאווה - זה פשוט עוד סוג של הכחשה עצמית שהיתה לי כל השנים שחשבתי שאם אטמון את הראש בחול הכל יהיה בסדר. אבל לא, גם כאשר עשיתי את זה - התאווה עדיין נותרה חזקה ופעילה.

מקווה שעזרתי קצת.

זלמן,
תודה רבה על התשובה המפורטת, בהחלט עזרת.
ראיתי את התשובה לפני שבת, ורציתי לחשוב עליה קצת יותר בנחת.
לפי מה שאתה כותב, שנשמע לי מאד הגיוני, אני עדיין לא בשל להצטרף לקבוצה. בינתיים הפורום ממלא את החסר די טוב. את השינוי בחיים עשיתי לפני ארבעים יום, מה שאני לא יודע זה עד כמה הוא יחזיק. אם הוא יחזיק כמו עכשיו - מצבי מצוין, הרבה הרבה יותר טוב מלפני כן, ובעיקר -בתחום החיים הנורמליים. אז אולי באמת כדאי לחכות עוד. אם הפורום יספיק לי, ואולי אפילו לא אזדקק לו באופן יומיומי בהמשך, אז מצוין. אם לא יספיק, תמיד אפשר להצטרף לקבוצה.
בכל אופן תודה ובהצלחה.

אדם,
על זה שאלתי קודם - מתי זה הזמן? לפי מה שזלמן תיאר, אם הבנתי טוב, הזמן הוא כשרוצים לשנות את דרך החיים, ואני מרגיש שאת זה כבר עשיתי.
האם אפשר לזהות מתי אני פחות יציב? מתי ההליכה על הניקיון מתערערת? אין ספק שכל הזמן "לפתח חטאת רובץ", זה נמצא באיזה מקום מאחורי הראש ומחכה. אבל בינתיים אני מרגיש שהפורום עוזר.
אם יש לך מחשבות לגבי סימנים מקדימים, אשמח לשמוע.

סימן מקדים הוא ביטחון יתר שאני כבר במצב טוב, וכנראה לא אפול שוב...

כשאני הרגשתי כך, ראיתי שאני פחות נזהר, פחות נלהב מהסטטוס החדש שלי, שאני נקי.
אמרתי את זה לחבר, אבל זמן קצר (כמה שעות) אחר כך נפלתי.

לדעתי אתה צודק, ואכן כדאי שתמתין כעת ותמשיך בדרך החדשה שלך.

אם תצליח - כולנו כאן נשמח מאוד ביחד איתך.

אם תיכשל - תנסה לבדוק מה הלאה.

למרבה הצער, רק הנפילות יכולות לעזור לנו לעשות את השינויים העמוקים בחיים.

אחד הבעיות הקשות שלי, זה החוסר רצינות, זה הסימפטום הקשה של המחלה, יותר מהכל, כי כשיש רצינות אפשר להצליח הכל, כשיש כניעה = יש רצינות.