איכשהו (?) הגעתי לדברים של מפורסמת בעברה, בהם היא משתפת את הכאב שלה. הרגשתי שזה נתן לי משהו. ערכתי מתוך הדברים את מה שנראה לי מועיל ורלוונטי, ואני מגיש זאת לפניכם.

הערה חשובה מאוד: מי שמרגיש שזה לא עושה לו טוב - שיעבור לפוסט אחר (כמו בכל מראה שהוא נתקל בו ברחוב או באינטרנט). ואם מנהל הפורום מרגיש שזה לא עושה טוב לפורום - שימחק את הפוסט הזה...

מכאן ואילך הדברים:

"כשהתחלתי הייתי ילדה חסרת ביטחון, חשבתי שכדי להגיע לכותרות אני צריכה להשתמש רק ביופי שלי. בגיל 20 לא היו לי התובנות שיש לי היום. השתמשתי במראה - וזה עבד נהדר. שערים בכל המגזינים, הזמנות לתוכניות אירוח ושלל פרסומות.

ממש חייתי את זה, לא חשבתי אפילו לרגע: "הי, מה את עושה?" "זה מה שמכרתי. הייתי מצטלמת פרובוקטיבי, וזה לא הזיז לי. בגלל שהתעסקתי רק בחיצוניות, לא היה מקום לתוכן. לא עניין אף אחד מה יש לי להגיד, כי מכרתי את הגוף שלי, את הפרצוף שלי, לא מכרתי את מה שיש לי להגיד. וזה היה בסדר לגיל 24. אבל אז אתה מתבגר, ומגיעות המחשבות, ואתה אומר: "די, זהו!"

״בגיל 28 החלטתי לברוח מכל הרעש סביבי. ״לא יכולתי יותר לשאת את כל מה שכתבו עלי במדורי הבידור - פלונית והשפתיים, פלונית והחזה. הרגשתי שאיבדתי שליטה. אמרתי לעצמי: "אלוהים, זה כל מה שיש לי להציע לעולם"?

ממש ממש נמאס לי. אמרתי לעצמי: "מה, זה כל מה שיש לך לתת? רק המראה החיצוני?" זה גרם לי לחרדות, לא יכולתי לצאת מהבית. לראות אנשים עשה לי תחושה של ריקנות. היו לי מחשבות רעות, שכולם רואים בי רק דבר מסוים, כאילו הנשמה שלי נדחקה לפינה. הייתי שבורה וגמורה מזה ברמות קשות. שיתפתי בעיקר את המשפחה, אבל לא דיברתי על זה עם יותר מדי אנשים.

בשיא הקריירה שלי החלטתי שאני לא יכולה יותר להיות שם. מה ששבר אותי סופית זה טוקבק שכתבו עלי במדורי הרכילות. מישהו כתב 'מסכן אבא שלה, בטח מתבייש בה בשמיים'. זה גמר אותי סופית, ריסק אותי נפשית, והחלטתי שדי, אני לא רוצה להיות יותר חלק מהעולם הזה.

אחרי שנה וחצי של שקט, רציתי לחזור, אבל מהמקום שלי - שזה להביא ערך מוסף ותוכן, אבל אז זה כבר לא עניין אף אחד. הפכתי לאוויר. מה לא עשיתי וניסיתי, אבל ספגתי עוד כישלון ועוד סירוב. דלתות לא נפתחו בפני, ומה שנפתח לא הוביל לשום דבר. אז פשוט ויתרתי. לקחתי צעד אחורה, הפסקתי ללכת לאירועים. זה היה כמו להתרסק למטה אחרי שהייתי בשיא התהילה. אבל לא יכולתי להיות שם יותר.

הייתי נורא מתוסכלת. זה היה ממש לא קל. זו הייתה תקופה נוראית. הייתי במצב נפשי מאוד קשה. אני זוכרת תקופה שהיו לי חרדות לישון בחדר סגור, אז ישנתי במרפסת ליד השמיים, ליד אלוהים. הייתי שואלת את עצמי לאן אני הולכת מפה.

במשך שנה ישבתי בבית ורק כתבתי. הייתי מוציאה מהנשמה שלי את כל האיכס שצברתי עם עצמי, כי הרגשתי בשיא השפל, בבוץ של הבוץ. כתבתי סיפור על נסיכה שבורחת מהארמון כי היא מרגישה כלואה, ובחוץ פוגשת כל מיני חיות, שהן המחשה על מה שעברתי באותה תקופה, כל חיה מלמדת אותה על משהו אחר - נתינה, אכזבה, אהבה, ועוד. זה בדיוק מה שחשתי באותו זמן, כלואה בתוך עצמי.

הרבה שנים לא מצאתי את הדרך שלי בחיים, כמעט כל מה שניסיתי לעשות לא צלח. היה לי נאחס מטורף, עד כדי כך שחשבתי שמישהו עשה עלי קללה, ממש ברמה הזאת. הייתי קמה בבוקר מדוכאת ושונאת את החיים שלי. היום יש לי מקור הכנסה שמספק אותי ומשפחה אוהבת, ואני הכי מאושרת שהייתי בחיי. אלה ימי הזוהר האמיתיים שלי".

***

מחשבה לסיום:

כדאי לנו לזכור כי אותן מסכנות שמרצדות על המסך, או מתהלכות ברחובות, הן בסך הכל ילדות קטנות, אבודות וכאובות שנבראו בצלם אלוקים. יש פְּנִים מאחורי הַפָּנִים.

וואו חזק.
זה עזר לי, תודה

אני חושב שאותו הכאב שאצלנו כל כך גלוי ושורף, יכול להיות קיים גם אצל כל מי שלוקח את עצמו ומנתק את עצמו בכוח מהנשמה שלו ומהחיות שלו.
וזה כל מה שהיא מתארת, זה לא רלבנטי אם היא התעסקה בדוגמנות או בכל עיסוק אחר כמו פוליטיקה.
זה מה שאני מרגיש.

חוצמזה שאני מסוקרן מי זו שכתבה את זה... 

יכול להיות אחיד שאתה צודק, אבל נראה לי שכאשר מנותקים מהנשמה ועסוקים בגוף, זה איכשהו יותר כואב, מאשר כשרק מנותקים מהנשמה. זה מרגיש מלוכלך. מתי שהוא זה מתחיל להרגיש (וכנראה זה גם כך באמת) שיא השפל, הבוץ של הבוץ, כפי שהיא הטיבה לתאר.

ולגבי זהות הכותבת - אני אישית דווקא לא הכרתי את השם, אבל אולי אתה מבין בתחום יותר ממני... 
חוצמיזה, שבלי קשר לבעייתיות בהזכרת שמה בפורום מכורים, גם אם זה היה ציטוט מדבריו של חבר תכנית, יש לנו את העניין של האנונימיות, של הצבת העקרונות לפני האישיות. לא חשוב מה השם שלה, ומאוד חשוב מה המסר שהיא מעבירה.

לא חשבתי אפילו לרצות שתכתוב מי זו, רק לפעמים אני כותב כאילו אני איזה קדוש ומסוגף שבכלל לא מעניין אותי תאווה, אז הרגשתי צורך לחשוף שמעבר למחשבות השכלתניות והעמוקות כביכול, אני עדיין רוצה לדעת מי זו ואפילו לראות... 

כואב לי.
חולים כמוני מעודדים וגורמים לכאב ולרגשות האלה אצל נשים מסכנות.
אני רק רואה חפץ מיני מולי מפרסומת. אני לא רואה שום אישיות ורגשות.
אם אני אתיחס לנשים כבני אדם בראש שלי, זה יצא גם ביחס שלי. ומי יודע כמה נשים אני מציל.
וברגע שנשים לא מוכרות את עצמם לצרכים המינים שלי, יש פחות עידוד לחולי מין,
לא יהיה להם חומר, כי יותר נשים לא ירגישו צורך לימכור את גופן.
אני מאמין "תהיה השינוי שאתה רוצה ליראות". אני רוצה ליראות נשים שמרגישות ערך לא רק מהגוף שלהם.
ובעיקר מהערך האמיתי של האישה. אני רוצה להתייחס לנשים כבני אדם עם רגשות ואישיות.
אני רוצה ליראות נשים כבני אדם שטוב להם ולי כשאנחנו לא ביחד. אני עם אישתי בלבד.
והיא עם בחירת ליבה וזהו. שמחה בחלקנו. אני רוצה ליראות באישתי ובנשים פוט בני אדם, כזה פשוט.
ואני בטוח שהעבודה שלי תשפר את העולם, הוא כבר משנה את העולם האישי שלי.
אוהב

טהרני היקר, לא קראתי הכל, אך האם לדעת או לזכור על סבלן של כוכבות למיניהן יגרום לי להיות נקי? לא נראה לי
התאווה היא ה'א-לוהים האחרים' שלי. היא באה לפני המוסריות שלי והדת שלי...
השאלה אם זה לא יתרום לי לרגשות האשם והבושה הגדולים שכבר יש לי ככה
מה דעתך? 
אולי בכלל טעיתי וזה לא המסר שזה בא להעביר?

אחיד- מזדהה לגמרי. גם אצלי זה כך, והכנות שלך נותנת לי את הכוח לחשוף את זה גם.
יחד עם זאת, יש הבדל גדול בין לפני ואחרי התכנית. אחרי התכנית, אני בדרך כלל מרגיש שהקטע המיני בעניין תופס 20-30% והאישיות, או הקטע הענייני תופס 70-80%. אז אם בעבר היה מעסיק אותי בעיקר המראה וקצת הכאב, אתמול העסיק אותי בעיקר הכאב ובמידה מעטה המראה.
זו התקדמות בשבילי. במקום לראות אישה בעיקר כאובייקט מיני וקצת כבן-אדם, אני רואה אותה יותר כבן-אדם ופחות כאובייקט מיני.
אותו עקרון מופיע גם בהתנהלות מול נשים בחיי היום יום שלי. לא תמיד, לא מושלם, אבל ההתקדמות הזו בהחלט שם.

החסוי- 
בקבוצה אכן לא מתאים להגיע לרזולוציות האלו, זה עשוי להזיק לאחרים.
לעומת זאת, בשיתוף אישי אחד על אחד, לאחר בירור שהמאזין נמצא "על קרקע רוחנית מוצקה", חשוב מאוד לשתף ברזולוציות כאלה.

לוחם- תודה על הכנות ועל הכלים המעשיים להחלמה.

בעצתך- זה לא יגרום לי להיות נקי, זה יכול לעזור לי להיות מפוכח. לראות את האשה שמולי יותר כבן-אדם, כאוב ופגיע, ופחות כחפץ הלהוט לממש את כל מאוויי (מה שלגמרי גם לא נכון עובדתית).

בכל אופן, רגשות אשם, בושה והלקאה עצמית זה ממש לא נועד להוסיף. אם אתה עדיין חש כאלה, אולי כדאי לעבוד על קבלת המחלה שלך. אתה לא אשם בה, אבל אחראי עליה.

ועוד משהו מעניין: באופן אישי גיליתי, שכשאני מאשים את עצמי אני פחות נוטה לקחת אחריות, וכשאני לוקח אחריות על המחלה שלי בצורה עניינית אני פחות נוטה להאשים את עצמי. כאילו החיים שלי מורכבים מאיזה שהוא ציר, שבצידו האחד אשמה ובצידו השני אחריות. ככל שאני קרוב לאחד מהם אני מתרחק מהשני, ולהיפך.

תורה טהרני על הבאת הדברים, מזדהה גם עם ציר האשמה/אחריות, מתפלל ליישם גם קצת היום.  - .

בעצתך היקר - אשתף שלפני תקופת הניקיון המשמעותית הראשונה שלי, הייתה לי תקופה של שנה בערך של בין-השמשות כזה, אור וחושך משמשים בערבובויא, הייתי נקי טכנית אבל עם מעידות מדי כמה שבועות/חודשים בפורנוגרפיה, ואז התחלתי מסקרנות להתעניין באיך העולם האמיתי של הנשים הללו נראה מאחורי הקלעים, ראיתי כמה סרטים דוקומנטריים שראיינו אותן בלי איפור ומסכות ואת הסוכנים והמפעילים של העסק הזה, והוא עסק כלכלי לכל דבר כשרואים איך הוא מתנהל באמת, ואני חושב שזה היה אחד הדברים שעזרו לי לצאת מהפורנו, 'רק להיום', זה ישמע אולי קלישאה אבל כשנחשפתי לסיפורים האישיים שלהן הבנתי עד כמה חייתי בדמיון ובפנטזיה ולא בעולם האמיתי כלל, ולמה אני תורם בעצם זה שאני משתתף 'בחגיגה' העצובה הזאת. אני לא חושב שזה היה מוציא אותי כשהייתי עמוק בשימוש, זה עזר לי כשהייתי כבר עם חצי רגל בחוץ. 
התלבטתי עם עצמי בעבר אם לכתוב פה על הכיוון הזה ולהביא את העולם האמיתי שקורה מאחורי הקלעים של התעשייה הענקית הזאת, עדיין מתלבט, כי כמו שכתבת זה יכול להוסיף רגשות אשמה למי שלא נמצא במקום שיכול לראות את האדם שמעבר למשחק ולמסך, וגם אם חופרים חזק אפשר למצוא גם סיפורים יחסית נורמליים, של כאלו שטוענות שבחרו במקצוע הזה מבחירה אישית והן לא סובלות שם לטענתן, סיפורים שבטלים בשישים אלף יחסית לשאר אבל עדיין מי שרוצה יכול להיתלות בהן. כך שאני לא בטוח שזה באמת יועיל יותר משיזיק.
יש הרצאה של בחור ישראלי בשם רן גבריאלי, שמדבר על הסיבה שבגללה הוא הפסיק לצפות בפורנוגרפיה. והוא לא דתי.
מי שרוצה קישור שישלח לי בקשה לפרטי בשמחה.

בתפילה שאמצא היום את החיבור הבריא והממלא שאני כה זקוק לו, ולא אסתפק בבריחות או בתחליפים.
יום טוב ומחלים ושמח לכולנו. אמן.

אוהבים אותך אלי

"פנימה" ו"אלי"

בקשר ל:
"יש הרצאה של בחור ישראלי בשם רן גבריאלי, שמדבר על הסיבה שבגללה הוא הפסיק לצפות בפורנוגרפיה."

מהו טוען ואומר? 

(וסתם ככה לכאורה לא צריך אותו. יצא לי לראות [לצערי, כשחפרתי בזה לגלות את מה שנמצא מחוץ למה שהעיניים שלנו רואות] הרבה דמויות שהגוף שלהם היה שם - לא הם!
ויש הרבה סיבות למה הגוף שלהם היה שם..).