אחד הדברים שאנחנו נוטים הרבה פעמים להזניח כאשר אנחנו מנסים להתנתק מהרגל בעייתי הוא החלל הריק שזה יוצר, ובעיקר - מה ימלא את המקום הריק בחלל שהתפנה?

החיים שלנו הם סוג של וואקום שלא יכול להישאר ריק, בפרט ככל שהעולם הופך מהיר יותר ותזזיתי יותר. בזמננו קשה עד בלתי אפשרי לשבת ולהירגע סתם ככה בלי לעשות כלום. גם כאשר אנחנו בשעמום ובטלה - זה בדרך כלל מחוברים לסמאטרפון או נותנים לאיזה משהו לרוץ לנו מול העיניים או לפחות כשאיזה תכנית רדיו פועלת ברקע. אפילו כשאנחנו יוצאים לנופש, אנחנו דואגים שיהיה לנו מלאי של הסחות הדעת כדי שלא נשתעמם...

חלק ממה שממלא אותנו זה השימוש בתאווה, וזה תופס הרבה נפח הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות. בכמות הכוונה פשוט לזמן שזה דורש. כל סבב של נפילה לוקח מאיתנו הרבה מאוד זמן, ואם אנחנו במצב מסובך שדורש גם שקרים ותחבולות אז זה אפילו יכול לקחת יותר זמן. ובאיכות זה אפילו יותר - הריגוש שזה נותן לנו, העליה החדה במצב הרוח לפני, והנפילה החדה יותר במצב רוח אחרי, ההרגשה שבה אנחנו "נבלעים" בתוך התהליך הזה, כל זה הם תהליכים מאוד חזקים שעוברים עלינו.

כאשר אנחנו מנסים להפסיק את השימוש בתאווה, אנחנו נשארים עם הרבה זמן ריק ביד, ובנוסף לכך החיים יכולים להיות פתאום די משעממים. אין את הריגוש של לפני, אין את הדיכאון של אחרי, ואנחנו נשארים בלי כלום. למי שרק רוצה להפסיק את הנפילות זה יכול להיראות מוזר הזווית הזאת, אבל אם אנחנו לא נותנים את הדעת על מה שהתאווה מספקת לנו - אז אנחנו לא מכניסים שוב דבר אחר במקום, ואם נשאר וואקום - הוא ימשוך אותנו פנימה, במוקדם או במאוחר.

למה שארצה את הנפילות אם זה רק כואב? מאותה סיבה שאנשים צופים בסרט אימה או צונחים ממטוס. הריגוש, גם כשהוא בעיקרו פחד, נותן לנו להרגיש את החיים בעוצמה שבדרך כלל אנחנו לא מרגישים בה. אנחנו אוהבים את ההרגשה של האנדרלין המשתולל בגוף, גם כשהדרך לזה היא באמצעות פחד או אפילו כאב.

ולא, זה לא אומר שעדיף להמשיך ליפול כדי להרגיש בחיים, אלא בדיוק להיפך, שאם רוצים להרגיש בחיים, יש דרכים אחרות הרבה יותר טובות, שלא מצריכות כאב והרס עצמי. אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים להיות מודעים לכך שהשימוש בתאווה מספק לנו משהו, ואם אנחנו רוצים להיגמל ממנו - אנחנו צריכים להכניס משהו אחר במקומו. חברים רבים שפגשתי בהחלמה סיפרו שהם מעולם לא ידעו מה הם באמת אוהבים לעשות ושלא היו להם תחביבים. כשהם הגיעו להחלמה, הם למדו על עצמם הרבה דברים כמו מה שהם באמת רוצים לעשות ומה הם אוהבים לעשות עם הזמן שהתפנה להם פתאום.

שאלה מצוינת
האופציה הקלה היא , אוכל, שוקולד, ספר, סרט, וכדו'
אבל זה משאיר אותי עם אותה בעיה ,רק עם פתרון אחר,
אז מה עשינו,
האופציה העמוקה היא , אהבה, אלוקים, תפילה , והירהורים טובים,
או אז נתפכח,
והזמן הפנוי,
בתחילת הדרך מילאתי אותו כאן באתר. עד שאשתי אמרה שהחלפתי התמכרות בהתמכרות ל"שמור"
ושאלתי מה עדיף? והתשובה התמכרות זו התמכרות, טוב אז נגמלתי גם מכאן
והיום? כמעט אין לי זמן פנוי, אסירות תודה,
אוהבים
 מוטי

מוטי ראוי כתב on 11 אוג' 2016 22:31:

אהבתי.

אני תמיד אוהב לומר שאם כל פעם שארצה פורנו אוכל חפיסת שוקולד, זה אוטומטית אומר שאני מכור בעצם לשוקולד, לא? לא יודע מה יותר גרוע...

אבל על אותה דרך, אם כל פעם שארצה פורנו אתפלל ואדבר עם ה', או אצור ואחזק קשרים חברתיים, זו התמכרות שאני מאד רוצה בה... ואם זה הולך טוב וכמו שצריך אז אולי אפילו אוכל להודות על ההתמכרות הזו לפורנו, שקירבה אותי יותר לדברים הטובים בחיים, דברים שלא הרבה זוכים לקבל..

תודה

ובכן לי אישית יש הרבה מאוד תחביבים.
אבל לא היה לי זמן אילהם, כי בסדר עדיפויות שלי סקס נימצא שם הכי למעלה.
יכולתי להיות מוזיקאי מספר אחד בעולם אם הייתי משקיע במוזיקה את מה שהשקעתי בתאוה.
לישמוע צלילים בכל מקום, לפנטז על זה, להרגיש שבלתי אפשרי להתנתק מזה, וכו'...
בלי להתגאות, אבל המחלה הזאת היא מגפת הכישרוניים. כמו רבנים, וסלברטאים.
האם אני פוחד לפתח התמכרות חדשה? כרגע לא. הספונסר הקודם שלי פעם אמר לי
"צריך לטפל במה שיהרוג אותך ראשון", במקרה שלי, מין. אם משהו אחר יאיים עלי, נטפל בו.
שבת שלום, וצום קל.

מוטי, אני מתחבר לדברים שלך, אבל לא במלואם.

ברור שאין לי ענין להחליף התמכרות בהתמכרות, ושאני רוצה למלא את הזמן שלי בדברים חיוביים של נוכחות, אבל השאיפה שלי היא בפירוש לא להגיע למצב של מאה אחוז. אני מתכוון לומר שלא רק שבפועל לא אצליח אף פעם להגיע לשלימות אלא שאני גם לא שואף לשם בכלל. אדרבה, אני רוצה להשאיר חלק מהזמן לבטלה ולבריחה.

אני בן אדם, לא מלאך. אלוקים ברא אותי לא מושלם וככה הוא רוצה שאהיה. אם היה רוצה אותי מושלם - היה משאיר אותי למעלה. אז כאן, בעולם שלנו, חלק מההתמודדות זה קשיים, ועם חלקם אני מצליח להתמודד וחלקם לא. לפעמים אני מתמודד ולפעמים אני בורח. 

דוקא המחשבה שאני יכול להיות מושלם (פרפקציוניזם) היא חלק מההתמכרות שלי, לא פחות ממה שהבריחה היא חלק מההתמכרות. אני צריך להפסיק לחיות את החיים של בריחה מתמדת, ובו בזמן להפסיק לנסות להיות מושלם. שתי הדרכים לא טובות עבורי.

לא נכנס לי כלום במקום זה.
אם אני נוסע במקום זה כשבאה לי התאווה לטיול, מתחיל ללמוד או נמצא הרבה זמן בסביבה של אנשים, אני פתאום מתחיל להתנהג אחרת ומנסה לסלק הכל, לעשות את העבודה בבזיזות וכמה שיותר מהר לחתוך ממנה והמסע לחזור הביתה או לחילופין למצוא מקום מסתור ולחטוא. זה מה שאני רוצה.
עד שאני לא חוטא אני לא רוצה לעשות שום דבר במקום.
אחרי אני עוד יותר מבולבל, כי בזבזתי זמן שלא ניצלתי.

הזיעה הקרה, הרצון לחמוק מכל פעילות העיקר לחטוא.
כל דיבור נגד זה, גורם לי לרצות את זה עוד.
כל גירוי פתאומי מהסביבה הופך להיות תשוקה ששום דבר אחר בעולם הזה לא ניצב בקנה אחד מולה, גם לא אני.
אני בן אדם סוטה. זה מי שאני, הרצון הזה זורם בי. זה ההתנהגות שלי.

שמחת חינם,

אתה כותב בדיוק את מה שכתבתי. אם אני רק מנסה "לא", אז במוקדם או במאוחר אני לא יחזיק מעמד. החלמה זה בעיקר על מה שכן, ולא על מה שלא. את הבעיה אנחנו יודעים ואם נבין אותה יותר זה לא יקדם אותנו. לכן ההתמקדות צריכה להיות בפיתרון, במה שיחליף את התאווה. 

יש לי שאלה?
אם אחד מקבל סטירה מחברו ואחר כך הולך נגיד לתקן דברי עץ או דברי מלאכה אחרים או נפגש עם אנשים שיקרים לו או סתם חברה של אנשים או מקום נופש.

האם הוא יכול לחזור לחיות את אותם החיים לפני שקיבל את הסטירה ואם הוא יכול להמשיך הלאה מבלי לחזור לקטטה בהתחלה?

סליחה אבל לא הבנתי את השאלה.

אנשים הם שונים בהרבה צורות, חלקם יכולים להמשיך אחרי פגיעה וחלקם לא. חלקם רוצים להמשיך וחלק לא. אני לא יודע מה בדיוק התכוונת בשאלה שלך.

אני רוצה להגיד, שקשה ללכת לכיוונים חדשים כשאתה מחובר עם וו גרירה לדברים שקדמו.
אני מרגיש כאילו  שאני עושה דברים במקום, אבל בפועל אני שם איפור/ מסיכה על דברים עברו

אני יכול רק לומר, שגם אם חז ושלום הייתה משאיר אותי בלי איבר מין או הייתה מעלים את כל הנשים בעולם ובאינטרנט.
עדיין הייתי מכור לתאווה.

אתה יודע מה, אני יענה על זה ככה:
במקום התאווה, בן אדם צריך להתחיל לעבוד על עצמו וככה לתקן את העולם הזה. כי במיילא אם הבן אדם לא חוטא יותר סימן שהוא תיקן את עצמו בזה ונותר לו לתקן את שאר הדברים בעצמו ואת שאר העולם.

במקום התאווה, אפשר לשמוח, אפשר לרקוד, אפשר לבכות באמת, לאהוב באמת, לכעוס בכאילו אבל באמת, לעשות משהו אבל באמת 

שמע, אני מכור וכואב לי, שאני לא יכול לתאר אפילו כמה, והדבר היחידי שאצלי הוא באמת זה הכאב הזה והוא באמת

סוד, השארת שאלה פתוחה שאני לא בטוח אם אני יודע איך לענות עליה

אני לא מצליח לחשוב על שום דבר בריא שאני יכול להכניס לחיים שלי ושמסוגל להחליף את הריגוש שבתאווה. לא סתם מתמכרים אליה, היא פשוט חזקה יותר מכל חוויה אחרת בחיים שלי.

אז כנראה שצריך להתחיל לצפות לפחות בחיים ולהיות יותר סובלני ללמוד את עצמינו.
איך נרקומן לשעבר אמר בהרצאה שלו, אתם צריכים ללמוד לאהוב כל חלק שבכם בהדרגה, ולא לנסות לתפוס הכל בבט אחת.
סיני חכם אמר פעם: אין אהבה אחת גדולה אלא מלא אהבות קטנות שצריך לגדל ולטפח אותן
וגם אומרים כי: אהבה זה מה שאתה מטפח ומשקיע בו, ורק אתה מסוגל לאהוב אותו, כי הוא רק שלך.

שמעתי מאחת ההרצאות של הרב שבדרום שאמר כי שכר מצווה מצווה, ועברה עברה.
הוא אמר שזה כמו שיבטיחו ממתק לילד על מבחן שהוא ילמד עליו שזה אפילו לא תגמול אלא סיעוד ועזרה לבן אדם להתקדם.
הפרס האמיתי, הוא המטרה האמיתית, זה להגיע לשלמות ולהיות אחד עם המצוות.

אלי, אתה צודק. אין באמת שום דבר שיכול להחליף את הריגוש של התאווה, אבל יש מה שיכול לתת לנו חיים הרבה יותר טובים - למרות שתמיד תחסר לנו ההתרגשות של הנפילה עצמה.

מה שאנחנו לומדים בהחלמה זה דרך חיים שעובדת, כיון שהקודמת לא עבדה. זה לא שהקודמת היתה רק רע, אלא שהתוצאה פשוט לא היתה מספיק טובה ולכן אנחנו זקוקים לחדשה. בדרך הישנה היו דברים שיכולים להיות חסרים לנו, אבל דרך החיים החדשה מפצה אותנו על כך.

חלק מזה קשור לעבודה שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו (עבודה פנימית) וחלק קשור לדברים טכניים כמו למצוא תחביבים ודברים אחרים למלא את המקום הריק.