ניקול מתעוררת בחדרה הקר והחשוך וכבר שואלת את נפשה שיגיע הזמן לחזור למיטה. היא מפחדת מן המחשבה לעבור את היום, שיהיה כמו ימים כה רבים אחרים בזמן האחרון. כל בוקר היא שואלת את עצמה אותה השאלה: "האם אצליח לעבור את היום בלי התעסקות כפייתית במחשבות על אוכל, או שוב אהרוס הכל ואבל את היום בהתקפי זלילה?" היא אומרת לעצמה שהיום תתחיל בחיים חדשים, היום תתחיל לחיות כמו בן אדם נורמלי. אבל היא אינה משוכנעת כלל שהבחירה בידיה.
נדמה לה שהיא שמנה והיא רוצה להפחית ממשקלה, ולכן היא מחליטה להתחיל בדיאטה חדשה. "הפעם זה יהיה באמת! אני יודעת שארגיש טוב עם עצמי אם אהיה רזה יותר. אני רוצה להתחיל להתעמל שוב כי אני רוצה שהגוף שלי יהיה מושך יותר". ניקול מתכננת את ארוחת הבוקר שלה, אך מחליטה שלא לאכול עד לאחר שתתעמל כחצי שעה. היא מנסה שלא לחשוב על אוכל, כי אינה רעבה באמת. היא חשה חרדה לקראת היום המצפה לה. "זה בגלל המתח", היא מסבירה לעצמה. זה מה שגורם לה לרצות לאכול.
ניקול מתקלחת ומתלבשת ומתכננת את סדר יומה - שיעורים, לימודים וארוחות. היא מתכננת את סדר היום בפירוט רב, רושמת היכן תהיה בכל דקה ומה תאכל בכל ארוחה. היא אינה רוצה להשאיר חללי זמן שבהם היא עלולה להתפתות לזלילה. "הגיע הזמן להתעמל, אבל ממש אין לי חשק. אני מתעצלת. למה אני תמיד עצלנית כל כך? מה קרה לכוח הרצון שהיה לי פעם?". בהדרגה מזהה ניקול את אותו התקף הזלילה המתקרב והולך. בלב חצוי היא מנסה להילחם בו, זוכרת את ההבטחות שהבטיחה לעצמה להשתנות. היא גם יודעת מה תרגיש בסוף היום אם תבלה אותו בזלילה. בסופו של דבר מחליטה ניקול להיכנע לדחפיה, שכן באותו רגע היא מעדיף לאכול.
מאחר שניקול אינה עומדת להתעמל, שהרי היא רוצה לאכול, היא מחליטה שאם היא כבר אוכלת, מוטב שתאכל אוכל "טוב". היא מכינה ביצה שלוקה ולחם קלוי עם ספל קפה ומחסלת אותם בפחות משלושים שניות. היא יודעת כי זוהי תחילתן של כמה שעות טירוף!
אחרי חיפוש קדחתני בארונות המטבח, היא מבינה שאין לה בבית שום אוכל לזלילה. בחוץ קר ויורד שלג, ועוד מעט עליה להיות בבית הספר, אבל היא מתעטפת במהירות ורצה ברחוב. תחילה היא עוצרת במאפיה וקונה דברי מתיקה מלוא השקית - עוגיות וסופגניות. בעודה מכרסמת אותן, היא עוצרת וקונה כמה כעכים גדולים. אחר כך היא רצה מהר למכולת לקנות דגני בוקר וחלב. ברגע האחרון היא מוסיפה גם כמה חטיפי שוקולד. היא מבזבז על הקניות סכום נכבד.
ניקול מתקשה להאמין שאכן תכניס את כל האוכל הזה, את כל הזבל הזה, לתוך גופה. אבל האנדרנלין גואה בה וכל מה שהיא רוצה הוא לאכול, לחשוב על אכילה, ולצפות שזה יעבור. היא מתייסרת במחשבה על מספר הקילוגרמים שמייצג האוכל הזה, אבל יודעת שתקיא אותו אחר כך. אין מה לדאוג.
בבית היא מכינה לעצמה כמה קערות דגנים בחלב, וטורפת אותן יחד עם כמה מן הכעכים המרוחים ביד נדיבה בחמאה, בגבינת שמנת ובריבה (שלא להזכיר את דברי המתיקה מהמאפיה וחטיפי השוקולד שעליהם היא עדיין שוקדת). את כל זה היא מטביעה בספלים ענקיים של קפה וחלב, המסייעים לה לזרז את התהליך עוד יותר. כל הענין נמשך לא יותר מארבעים וחמש דקות, וניקול מרגישה כאילו היא נעה במהירות של 150 קמ"ש..
ניקול פוחדת להגיע לשלב הזה, שבו היא מלאה כל כך עד שהיא מוכרחה להפסיק לאכול. היא תקיא, היא מוכרחה להקיא, אבל הדבר מגעיל אותה. בשלב זה עליה להודות בפני עצמה כי זללה שוב. היא היתה רוצה לחשוב שזה חלולם, אך יודעת היטבת שזו מציאות. עצם המחשבה על עיכול כל הקלוריות הלללו, כל הזבל הזה, מחרידה אותה.
בחדר האמבטיה אוספת ניקול את שערה לאחור, פותחת את ברז המקלחת (כדי שאיש מהשכנים לא ישמע אותה), שותה כוס גדולה של מים ומנסה לאלץ את עצמה להקיא. היא נגעלת, מתביישת ואינה מאמינה שהיא אכן עושה זאת. אבל היא חשה לכודה - היא אינה יודעת איך לשבור את הדפוס הזה. כשבטנה מתרוקנת, היא עולה שוב על המשקל, לוודא שלא עלתה במשקל.
ניקול יודעת שהיא זקוקה לעזרה, אבל רוצה שמישהו אחר יגרום לזה לעבור. כשהיא מתמוטטת על מיטתה כדי להתאאושש, ראשה סחרחר עליה. "לעולם לא אעשה את זה שוב", היא נשבעת. "החל ממחר, אני אשתנה. אני אצום במשך שבוע ואז ארגיש טוב יותר". אלא שבתוך תוכה ניקול אינה מאמינה לדבר מן הדברים האלה. היא יודעת שזו לא תהיה הפעם האחרונה. באי חשק היא יוצאת לבית הספר, מאחרת ונרתעת מפני העבודה והחובות שלפניה. היא חשה שכמעט יכולה היתה לאכול שוב כדי שלא ללכת לבית הספר. היא תוהה כמה שעות יחלפו עד התקף הזלילה הבא, ומצטערת על שקמה מן המיטה בבוקר.
(מתוך "בוקר של נערה בולימית")
