היום בקבוצה הטלפונית של הצהריים, היה דיון לגבי המחיר שאנחנו משלמים בכך שאנחנו ממשיכים ליפול ולהשתמש בתאווה. חברים חלקו ושיתפו כל אחד על מה שהוא הפסיד ומפסיד במגוון של נושאים בחיים, החל משעות עבודה, פגיעה בקשר הזוגי וכן הלאה. כל חבר שיתף משהו אחר והמגוון הוא אין סופי למרבה הצער והכאב. אבל למרות זאת, היה דבר שחזר אצל כולם, כמעט מילה במילה - הכאב על עצם השימוש בתאווה, בלי קשר לתוצאות כאלו ואחרות שהגיעו או לא הגיעו. גם מי שלא נתפס מעולם ולא ביזבז כספים לצורך התאווה, מרגיש את אותו כאב בדיוק, הכאב של פיצול האישיות.
ובענין הזה לא כל כך משנה כמה פעמים אני נופל או מה בדיוק סוג הנפילות שלי, כי הכאב הוא עצם הנפילה. הכאב הזה שבו אני מרגיש שאני פשוט לא מסוגל להסתכל במראה הוא שבסופו של דבר הביא אותי להחלמה, והוא יותר גרוע מכל דבר אחר שקרה לי. נכון שגם בכאב הזה יכול להיות מעורב כאב מדברים אחרים כמו למשל הכאב שאשתי תפסה אותי שגם הוא הוסיף לכאב הפנימי שלי, אבל ביסודו של דבר - הכאב הוא פנימי ולא חיצוני.
במשך שנים לא ידעתי מי אני. האם "אני" הוא זה שרוצה לחיות בלי תאווה ויש לו שאיפות גדולות, אותו אדם שמכירים אותי בחוץ החברים שלי ובני המשפחה שלי, או ש"אני" הוא זה שמוכן לתת את כל מה שיש לו רק כדי לצרוך עוד מעט תאווה, אותו אחד שכל בחורה ברחוב מסובבת לו את הראש באופן אוטומטי.
המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בהחלמה היא שאני יכול לחיות בשלום עם עצמי. היום אני יודע שיש בי גם את האני הראשון וגם את האני השני, אבל זה שיש בי את האני השני לא אומר שאני עושה את מה שהוא רוצה, כיון שקיבלתי במתנה את האפשרות שלא להשתמש בתאווה. מצד אחד יש בתוכי - ותמיד יהיה, את אותו אני שיותר מכל דבר אחר רוצה את התאווה, ומצד שני דוקא ההכרה בכך הובילה אותי ומובילה אותי לעשות את כל מה שצריך כדי שלא להשתמש בתאווה.
שני הדברים האלו ביחד הם אלו שהחזירו לי את החיים ומאפשרים לי לקום בבוקר ולהתסכל על עצמי במראה. כי מצד אחד אני מקבל לחלוטין את עצמי, את האני הלא-מושלם שרוצה תאווה, ולא חושב שזה למטה מכבודי ו"איך זה יכול להיות שאני נמשך לזבל הזה", ומצד שני העובדה שבפועל אני נקי היא מקור לסיפוק ולקבלה עצמית.
