מי שצועד בתכנית 12 הצעדים לאורך זמן, מרגיש איך חודרת לתוכו התובנה החזקה של הרפיה, לא רק במישור התאווה אלא גם לשאר הדברים בחיינו.
אנו שומעים פעמים רבות על שינוי מהותי בצורת התמודדות מול אתגרים וקשיים בחיי יום יום. על הסתכלות חדשה שמאירה את החיים מזווית שונה וגורמת לשינוי מהפכני בגישה הכללית.
יש כאן דבר הדורש הבהרה. אנחנו הרי מגיעים ל 12 הצעדים מתוך מצוקה שנגרמה בעטיה של התאווה. הדרך הרי מיועדת למכורים. מכורים לתאווה, לאלכוהול, לאכילה וכדו'. וכאן נשאלת השאלה: מה הקשר לשאר הדברים בחיינו?
היום עלתה לי תובנה בעניין. אנחנו הרי רוצים מאז ומתמיד להיות הטובים ביותר, לעשות את מה שצריך ולא לעשות מה שלא צריך. מטבע הדברים לא תמיד הכול הלך כמו שרצינו, אנחנו לא מושלמים, וגם אם כן, העולם לא חייב תמיד להכיר בכך ולכרוע לפנינו ברך אפיים ארצה. נתקלנו במשך חיינו בקשיים שמנעו מאתנו להגשים את חלומותינו (כך חשבנו) נחלנו אכזבות רבות. משהו בפנים נסדק, אנחנו כבר לא נגיע למקום שרצינו, חלומותינו מתרסקים.
נפלנו לזרועות התאווה לקבל פיצוי, טעמנו את הפרי האסור כדי לנחם את עצמנו. הטבענו את ייאושנו בים התאווה. ידענו כי בכל מקרה אין לנו סיכוי להעפיל מעלה, אם כן מדוע שלא ננצל את כל הדברים שלמטה... אם בכל מקרה לא הגענו לפסגה, אין טעם לנסות ולהישאר קרוב לצמרת. בחרנו לגלוש מטה אבל עד הסוף והתאהבנו לגמרי במצוקותינו, ובתאווה...
כשכבר היינו למטה קיבלנו שוב חיזוק להנחתנו כי לא נוכל לשוב לשפיות אמתית, והחלטנו להישאר, השלמנו עם המצב.
לפעמים אזרנו אומץ וחשבנו, אולי בכל זאת? האם נשאר כך תמיד? עוד ניסיון לטפס נדון שוב לכישלון חרוץ. התרסקנו שוב. כל התרסקות קיבעה את תדמיתנו העצמית, כחובקי אשפתות, השלמנו עם העובדה שאלו הם חיינו ואין בלתם.
עד שהפציע שחר חדש ועלה האור. בחוסר אמון אנו מביטים מבעד לשער מחנה ההסגר שלנו ולא מאמינים שכוחות השחרור הגיעו, אנו תוהים האם אין זה מקסם שווא, האם אנו באמת בדרך החוצה להחלמה? מסונוורים מאור השמש אנו יוצאים לאט מתוך המערה החשוכה ומתרגלים לאור, לא באמת חשבנו שזה יכול לקרא אך המציאות עולה על כל דמיון!
כוחות ישנים מתחילים להתעורר בתוכנו האימון שלנו בעצמנו חוזר לאתו עקב בצד אגודל הוא בוחן את הסביבה כמו צב המגיח מתוך השריון.
כעת מתחיל מחדש המסע לפסגה, אנחנו עדיין רחוקים ממנה, אבל מרגישים שאולי היא ברת השגה. אנו מבינים שטעינו בזיהוי הקודם שלנו, חתרנו להגיע לפסגה שאינה שלנו, אנחנו מרכינים את ראשנו ומזהים המון פסגות סביבנו ממש בהשיג יד. במבטינו למעלה פספסנו את כל הפסגות שבדרך...
אבל עכשיו אנחנו צריכים משנה זהירות. כל יעד שנציב בפנינו כמחויב השגה, ידרדר אותנו שוב למטה כאשר לא נשיג אותו.
הכעס ואבדן השליטה מגיעים כאשר אנו מתעקשים לשכנע את העולם ליישר קו אתנו. מה לעשות והעולם ראה כבר יצורים יותר מאיימים מאתנו ולא פחד מהם. הוא מתבונן בשלוות נפש בתסכולנו העמוק ולא מראה סימני צער כלשהם.
כל אבדן שליטה מעורר בנו את תחושת הכישלון וההחמצה, תחושה שבעבר זרקה אותנו שוב לקרקעית, אנחנו הרי לא מסוגלים להתגבר, ביו כה וכה לא ייצא מאתנו כלום, אז הולכים הכי נמוך, ישר לזרועות התאווה.
לכעוס פירושו, לתת סיבה טובה לכך שאינני מסוגל להשתנות, ולכן "מותר" לי ללכת לתאווה.
ההרפיה וההכנעה הם כמו אדם העומד מול גל סוער, אם יוריד את הראש יעבור הגל מעליו והוא יעלה מעלה, אם לא, יתנפץ הגל בפניו וישליך אותו.
אין לנו את הכוחות להשלים שוב עם דשדוש במי אפסיים, אנחנו לא מספיק חזקים כדי להתמודד שוב עם ייאוש החולשה.
אז אנחנו מרפים ומרפים, ועומדים בהכנעה ושלוות הנפש מול העולם הגועש.
בהצלחה לכולנו.
