היא לא עניינה אותנו כשהיינו קטנים והיא לא תעניין אותנו כשנהיה זקנים (בין התפתחות להתנוונות).
היא גם לא מעניינת אותנו כל עוד אנחנו לא מגורים וגם לא אחרי שאנחנו חוטאים בא.
אז למה לכל הרוחות היא מלווה את החיים שלנו ומנסה להחליף אותם בה?
למה אנחנו בכלל מתחילים לעשות את הטעות הזו?

השאלה-זעקה שלך מובנת אך התשובה היא שלחיות פירושו להיות במתח; על מיתר מתוח אפשר לנגן ואילו מיתר רפוי לא יפיק צלילים. רק מי שנמצא במתח משפיע ופועל אך מי שפועל עשוי גם להיכשל, ובהמשך למשל הנ"ל: מיתר מתוח מפיק צלילים אך גם עלול להיקרע...
העניין הוא שהתאווה מנסה להוסיף לחיים מתח מדומה, מתח שקיים רק בדמיון שלנו. בכך היא מותחת את המיתר מעבר ליכולתו מה שמביא כמובן לפקיעתו. 
לאחר שמתרגלים לחיות במתח מדומה קשה מאוד להחזיר את החיים למתח בריא ונורמלי.
לשם כך אנחנו כאן. כותבים, משתפים ומבקשים להחזיר את החיים לכיוון הנכון - שיפיקו צליל מכוון ונעים. 
אז התאווה אכן מעניינת כשהחיים נמצאים במתח, אך כדי שהיא לא תנהל אותנו, צריך להחזיר אותה למתח הנכון והנורמלי.