"מי, אני? מה פתאום, איך אני יכול לעזור למישהו אחר? ובכלל אני לא יודע מה לומר, ואני חדש בכל העסק הזה. לא נראה לי שמישהו אחר ירצה ממני עזרה ולא נראה לי שיש לי מה לעזור".
האמת שהמחשבות האלו לא מוגבלות דוקא לחברים חדשים, ויש הרבה חברים שיכולים לטעון אותם כאשר מבקשים מהם עזרה, או כשהם חושבים על מה שהם יכולים או לא יכולים לתרום לאחרים בכל פלטפורמה שהיא, בין אם זה בקבוצה הטלפונית או בפורום או באימייל וכן הלאה. הצד השווה שבכולם זה שאנחנו מרגישים חסרי ערך, בפרט כאשר אנחנו משווים את עצמנו "לתותחים הכבדים" אלו שיש להם תמיד תשובה לכל שאלה והם נראים כל כך בטוחים בעצמם.
מסתבר שהבעיה הזאת של חוסר ערך עצמי היא משהו שמאוד אופייני לנו, למרות שרבים מאיתנו עושים כלפי חוץ רושם מאוד חזק ומשקיעים הרבה כדי להוכיח לעולם שאנחנו מוצלחים וטובים, אבל בפנים אנחנו מרגישים את ההיפך. זה יכול להיות תוצאה של הנפילות החוזרות ונשנות שגורמות לנו להרגיש רע עם עצמנו, אבל גם יכול להיות שזה הפוך - שהנפילות הגיעו בגלל הרגשת חוסר הערך העצמי. כך או אחרת - זה מה שאנחנו מרגישים.
אבל לפעמים זה יותר מזה. לפעמים אנחנו יודעים בתוך תוכינו שיש לנו מה לתת ולתרום, אבל אנחנו פשוט מפחדים לגלות את זה ולעמוד במשימה בהצלחה. בעולם הפסיכולוגיה יש לזה שם, זה נקרא "תסביך יונה", על שם יונה הנביא שפחד להשתמש בנבואה שלו ולהביא לידי ביטוי את הכוחות המיוחדים שאלוקים העניק לו. הוא העדיף להתחבא ולברוח מאשר לראות באור נכון את העובדה שיש לו כוחות מיוחדים והוא יכול להשתמש בהם בצורה מיוחדת.
כי מה יקרה אם אני ינסה לעזור לחבר אחר והוא בכל זאת יפול? ומה יקרה אם מישהו יתקשר ויבקש עזרה ולא יהיה לי מה לומר לו? ובפורום אין לי מה לכתוב כי אני לא יודע להתבטא טוב. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. כל התירוצים רק לא לנצל את הכוחות שאלוקים העניק לנו.
לא צריך להיות (יונה ה)נביא כדי להבין שלכל אחד יש מה לתת, ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שכשאנחנו עוזרים לאחרים אנחנו עוזרים בעיקר לעצמנו. אז בפעם הבאה שאתה בקבוצה או בפורום או בכל הזדמנות אחרת שאתה מפחד לגלות את זה שיש לך מה לתרום, תעבור דרך הפחד, ואז תגלה שהאתגרים האלו מוציאים ממך את הטוב ביותר שיש בך.
