מצב רוחם של רוב בני האדם נגזר ממה שהם עוברים בחיי היום יום.. מי יותר ומי פחות, אבל על הרצף הזה נעה רוב האוכלוסייה שעל פני כדור הארץ. זה נורמלי כל עוד האיזון נשמר, ללא דרמה מיוחדת או אפאטיות יוצאת דופן. ברגע שמצב הרוח נע ונד "מהון להון" זו כבר בעיה, ובמידה וזהו דפוס מאפיין הנמשך זמן תתכן גם אבחנה של הפרעה נפשית זו או אחרת.
זיהיתי את הצורך בשמירה על האיזון הרגשי שלי כבר מתחילת דרכי בהחלמה. סדרת אירועים וחוויות שכמעט שלחו אותי לעזאזל לימדה אותי שעליי להימנע ממקומות דברים ואנשים העשויים להוציא אותי מאיזון. כתבתי עליהן לא פעם (נו מור דרמטיש). על בשרי למדתי, שהתקדמות נפשית רגשית ורוחנית עוברת דרך ימים ואירועים מאתגרים, והיו לי כל מיני סוגים של כל מיני אירועים אתגרים וימים טובים פחות וטובים עוד יותר פחות. בהם נעלבתי ועלבתי, פגעתי ונפגעתי וכיפרתי וגדלתי והתקדמתי. לאחר מעשה, בחלוף הזמן אפילו הודיתי עליהם. הבנתי כמה משמעותיים הם היו לצמיחה שלי.
אבל יש גם דברים שלא משנה כמה תתכונן לקראתם, כשהם יבואו, לא תהא מוכן אליהם. אתה לא יכול להתכונן אליהם. הדרך היחידה לעבור אותם, היא פשוט לעבור אותם. וזה מה שחוויתי בשנה האחרונה, בדגש על החודשים האחרונים. "זה", הוא איבוד היציבות שכל כך אפיינה את ההחלמה שלי בעשר השנים האחרונות. "ולזה", שום דבר לא הכין אותי. זאת אומרת, התכוננתי. ידעתי שהולך להיות לא קל, וכאמור, גם פגשתי כמה "חוויות" הדרך.... אבל שום דבר לא התקרב "לזה".
קיץ. שיא השינוי, אני בתקופה העמוסה בחיי ומבין שאאלץ להפסיק לעבוד במה שהגדיר אותי מילדות והבטן שלי מתהפכת. שומדבר לא בא לי בהפתעה גדולה. שנים שאני מכין את עצמי ליום שאחרי, ונאדה. ברגע האמת, אני פשוט משקשק. מתפלל לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, ונרגע. עוברים כמה ימים, ושוב מטשטש לי המוח. מתחנן לאומץ, עושה פעולה או שתיים, ומתאזן. עד ששוב אחרי כמה ימים מרגיש לי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. מתפלל שוב. הפעם שתינתן בי התבונה להבחין, ונרגע עוד קצת, עד ש... כל כולי רוצה להישאר אחוז במוכר והידוע. מבין בשכל שאני רוצה ואמור להתקדם כנראה שגם באיזשהו מקום אפילו צריך להתרומם, ולא מצליח להשתחרר מהפחד. "מה יהיה".
המוח משגר לרגליים את הפקודה לנוע, הן מבינות שזה מה שהן הולכות לעשות, אני מביט בהן מנסות, בוטשות באוויר מחפשות אחיזה מלמטה, ולא מוצאות. מדשדש במקום. מודה בחוסר אונים. מגבה את התפילה בעוד פעולה. מקבל קצת אוויר. מנסה להתבונן בכיוון אליו אני צועד, ולא רואה כלום. חושך. חושך על פני תהום.
וכאילו לא חסר לי כאבי בטן מוח ולב, גם התאווה באה לביקור. אמנם הגברת החליפה אדרת, אבל תאמינו לי שהיא נשארה אותה ממזרת. זיהתה את התשישות וההתרופפות הנפשית שלי והתחילה להציע לי הצעות ישנות בעטיפות חדשות - "אתה כבר לא שם". "היא כבר לא שם". "הם כבר לא שם". נוסע לעבודה ושם לב שפתאום הרחוב כבר לא כל כך בטוח, יש בו יותר אובייקטים מיניים מאתמול והמחשבה שעוברת לי בראש היא איפה לעזאזל הן היו עד עכשיו.. מחפש אור, ומוצא חושך. חושך, חושך על פני תהום.
מה שהכביד עליי ועירפל אותי יותר מהכול היו המחשבות: מה עשית לך עם הקפריזות שלך.. אידיוט. למה הודעת שאתה הולך? למה "הם" לא נלחמים עליך, משכנעים אותך להישאר... אתה לא משתדל מספיק.. אתה משתדל יותר מדי.. אתה לא שווה.. אתה כן שווה.. גאוותן. תרפה! תפסיק להלקות את עצמך.. אוף, לאן נעלמת אבשמיים? כפוי טובה אחד, קצת קשה לך ואתה מתלונן... איפה השאיפות שלך.. אתה בנסיגה.. איזה מין מחלים אתה.. גם כן כל ההחלמה הזו...
נעתי בתוך הלולאות המחשבתיות הללו בלי יכולת להיחלץ מהן. חוסר אונים. הודיתי בו בשיחות עם חברים קרובים. קיבלתי המון אמפתיה. הרגשתי מחובק. אבל רגע אחרי שוב הכל צף.. מזה, עוד לא מעט חודשים יגיעו הימים נוראיים. יש עוד זמן אליהם... אין לי סבלנות. גם לא אנרגיות. לכלום. לא לאשתי, לא לילדים שלי, לא לענייני וחברי בעבודה.. המנגינה בראש שלי זימררה ללא הרף: זה גדול עליי. אני צריך זמן לאסוף את עצמי. תניחו לי. טלפונים של חברי החלמה - ספונסיים שתמיד עלזתי לקראתם הפכו למטרד של ממש. באמאשלכם תעזבו אותי בשקט. אל תשאלו אותי כלום. אל תתקשרו אליי. אַל אַל אַל. אין לי אוויר. אבאל'ה תרחם.
והוא ריחם. ממש כמו בתחילת הדרך, כך גם עכשיו. ליווה אותי רגע אחרי רגע. ביס אחרי ביס, פסיעה אחרי פסיעה. עוד טלפון, עוד הודעה, עוד הודאה. יצאתי מעצמי. התקשרתי, עניתי. נתתי. עשיתי הפוך ממה שהתחשק לי, דווקא בגלל שלא התחשק לי. ובלי ששמתי לב עבר עוד יום, עוד אירוע, עד שפתאום הבנתי שעודני חי. "שהים סביבי פחות סוער". שהשמש זורחת מבעד לעננים. שלמרות הכול הראש נשאר מעל המים. שגם כשהכול נראה כמתמוטט, יש מי שמשאיר אותו שם.
קלטתי "שרוח אלוקים מרחפת ומשאירה אותי על פני המים".
