תמיד סבלתי רבות ממחלות החורף למיניהן. היום, לראשונה, עשיתי את זה - חיסון נגד שפעת.

כאשר התייצבתי אצל האחות, היא שאלה אותי אם אני מרגיש טוב. "למה?", עניתי בשאלה, כמו יהודי טוב. "יש אנשים שסובלים משפעת אחרי החיסון. ואם הם מקבלים אותו כאשר הם לא חשים כל כך בטוב, השפעת עלולה להיות חמורה יותר".

מיד התחלתי לפחד (ומדהים שאני מזהה את זה. אחת המתנות של תכנית הצעדים - לזהות בזמן אמת מה קורה אצלי בפנים). בעקבות כך התחלתי גם להתלבט: "רגע, אז כדאי בכלל לעשות את החיסון הזה? אולי אחטוף שפעת? ממש לא מתאים לי להיות חולה עכשיו כמה ימים!"

האחות הסבירה בסבלנות, שאם אכן אסבול מתסמיני שפעת כעת, הם יהיו קלים יחסית. לעומת זאת, אם יהיה איזה גל שפעת רציני בחורף ואדבק בו, הגיוני שאצטרך לשכב עשרה ימים בבית...

עדיין פחדתי. אבל החלטתי ללכת על זה. בכל מקרה אני סובל רבות בחורף, אז עדיף לי לעבור דרך סבל קטן בתקופה הקרובה, ולחסוך סבל גדול לאורך כל החורף. זה נשמע אולי חשבון פשוט, אבל לי באופן אישי היה קשה מאוד להכריע באופן הזה, ועוד יותר קשה לבצע זאת. "מה, גם להידקר, וגם להסתכן באיזו שפעת?"

***

קצת אחר כך חשבתי, שזה ממש הסיפור של צעד ארבע (והלאה).

לאורך שנים, כאשר היה לי איזה שהוא עניין רגשי לא פתור, הדחקתי אותו והזנחתי את הטיפול בו. פחדתי מהכאב, חששתי לפגוש את הפצע הפתוח. ביצעתי את פעולות ההדחקה וההזנחה כל כך טוב (?) וכל כך הרבה פעמים, שכאשר הגעתי לתכנית הצעדים כמעט לא הייתי מודע לכך...

אבל - המחיר היה כבד. לאורך שנים רבות לא היה לי מושג כמה ריבית דריבית אני משלם על ההתנהלות הזו. השימוש בתאווה והרגשות הקשים בעקבותיו היו רק חלק מהמחיר הנורא. ניתוק גדול מעצמי, מאלוקים ומהסובבים אותי היוו חלק נוסף של התמונה, וגם חוסר היכולת להתנהל נכון ועקבי בתחומי החיים השונים.

היום יש לי ברירה. אני יכול לחסוך את הסבל הזה. קיבלתי ארגז כלים לטיפול במצוקות הרגשיות (התכופות ביותר) שלי. יש לי חיסון. Steps 4-9 שמו. אני יכול לפתוח ולפגוש באומץ את הפצע הרגשי, לבדוק מה בדיוק קורה שם, לחטא וגם לחבוש את הפצע.

הטיפול הזה כרוך בכאב. לעיתים, בכאב גדול מאוד, כאב שנראה שהוא כבד וקשה מנשוא. אך הכאב אם לא אעשה זאת - יהיה גדול יותר. הרבה יותר. עדיפה הדקירה הקטנה, גם אם היא כואבת עד מוות, על פני זיהום עמוק של כל המערכת הפנימית. מוטב לי לפגוש את הכאב הרגשי במלוא עוזו, מאשר לאונן את עצמי לדעת במשך עשרה ימים, מבלי יכולת לקום מהמיטה מרוב דיכאון...

החיסון הזה כואב, אבל מדהים. כאב שחוסך לי כל כך הרבה כאב... אני אסיר תודה על זה.

***

לאחרונה נתקלתי בכיתוב האומר "make time to do the things that make you happy". כלומר, מצא זמן לעשות את הדברים שעושים אותך שמח. מיד חשבתי לעצמי: "מה הדברים שעושים אותי שמח"? בתחילה חשבתי על התאווה... אבל מיד אחר כך צף המבט המעמיק יותר, ושאלתי את עצמי שוב בכנות: "טהרני, מה באמת עושה אותך שמח?" ומתוך תוכי עלתה, בבירור מוחלט וללא כל ספק, התשובה: "צעד ארבע. לעשות כל יום צעדי ארבע".

רק להיום אני מתפלל לעשות את זה. יש לי המון סיבות ותירוצים כדי להתחמק מן החיסון הזה: אין לי זמן בשביל זה. אני עייף מדי ולא מרוכז עכשיו. זה הולך להיות ממש כואב. ועוד ועוד. אבל - זה מה שמשחרר אותי מכאב. זה הדבר שמאפשר לי להרגיש טוב ולחוות שלווה ושמחה אמיתית.

***

אה, ועוד משהו: החיסון הזה הוא חינם. הוא לא עולה כסף...

שלום חוסידל, טוב לשמוע ממך. אתה מוסיף הרבה געשמאק לפורום...

קודם כל, גם אני תקוע בצעד 8 כבר למעלה משנה. עם איזה שהיא נכונות להתקדם, אבל איכשהו זה תמיד לא יוצא...

לגבי צעד 4 - אני באופן אישי סחבתי אותו במשך תקופה ארוכה. קשור גם לפרפקציוניזם שלי, אבל לא רק. כהפקת לקחים מהמסלול האישי שלי, כשהגעתי לצעד 4 עם הספונסיים שלי, עשיתי איתם משהו קצת אחר, שנראה שעבד להם (שני ספונסיים שלי סיימו צעד 4 בשנה הראשונה להחלמה, והשלישי בדרך).

לשם כך, עליי להקדים חוויה אישית. כשעשיתי צעד ארבע, הייתה לי תקופה קשה. פגשתי את כל הג'יפא שבתוכי, כל הפגמים שלי צפו, וזה לא היה נעים... כשעשיתי צעד 5, עם חבר ותיק מהתכנית, ציפיתי שיהיה כואב וקשה. אבל, קשה להסביר, זה היה פשוט... מצחיק, משחרר, כיף. אחר כך המשכתי לצעדים 6-7 וחוויתי שחרור נוסף.

המסקנה שלי מהעניין הייתה, שחלק ממה שתוקע אותי בצעד ארבע, הוא שאני נמצא בתוך מנהרה שחורה, במשך תקופה ארוכה, מבלי להבין מה אני עושה כאן, מבלי לפגוש את האור מחמם הלב שנמצא בסופה.

בעקבות כך, כאשר אני מתחיל צעד 4 עם הספונסיים שלי, אני מציע להם החל ממחר לעשות צעדים 4-9 בכל יום לפחות על מקרה אחד. בהתחלה הם מתקשרים אליי ואנחנו עושים ביחד צעדים 5-7 ואני מסביר להם לגבי 8-9. אח"כ הם עושים את זה עם חברים אחרים. זה לא חייב להיות דווקא איתי. אני לא אחראי על ההחלמה שלהם.

בכל אופן, הדבר המדהים כאן, הוא שהם רואים לאן זה מוביל. הם רואים את האור, את השחרור הרגשי העצום. ומתוך כך, קל להם לעשות קל וחומר - אם ביחס לפיצוץ קטן עם אשתי זה עובד בצורה כל כך מדהימה, כל שכן שאם אפעיל את הכלים האלה על כל המשקעים הרגשיים של החיים שלי שאחווה שחרור והקלה נפלאים מאין כמותם.

אומר את האמת, אני מקנא בהם. אני לא מצליח לעשות כמוהם צעדי ארבע יומיים. יכול להיות שזה קשור לכך שלא התרגלתי לכך מההתחלה, ויותר יכול להיות שזה קשור לכך שאני לא מספיק לוקח אחריות על ההחלמה שלי כמוהם. כך או כך, כשאני כן עושה את זה - אני חווה שחרור מדהים. אני מכיר אחד מהחברים הוותיקים בארץ, עם החלמה טובה ואיכותית (לכל הפחות, כפי שהאדם רואה לעיניים) שעושה בכל בוקר צעדי ארבע באופן קבוע, וחווה בעקבות כך שחרור מדהים. אתה ודאי יודע למי אני מתכוון. אתה גם מכיר אותו. זה חבר שצעד ארבע הוא ה"בייבי" שלו...

בכל אופן, שכחתי לציין, שאולי תשתף את הספונסר שלך בכיוון הזה ותשאל לדעתו.
ואולי גם אתה יכול מעצמך לעשות כך. אני לא בטוח שבפעולות החלמה "כל המוסיף גורע".
(כמובן, לכל כלל יש יוצאים מהכלל, ובייחוד כאשר הדבר פוגע בנוכחות בבית ואכמ"ל).