יום כיפור עבר לו בצורה חביבה. כמו בכל שנה הייתי בישיבה והבאתי את ההורים שלי לתפילות בישיבה..
התפילות היו חביבות, אבל בתכלס מאז שגיליתי את זה שאני יכול ממש לדבר איתו ישירות אחד על אחד בשפה שלי, קצת קשה לי עם תפילה בציבור. באמצע התפילה הרגשתי צורך לצאת ולדבר איתו ישיררות. כמובן שדיבתי לא מעט על ההתמכרות ועל זה שאני צריך את העזרה שלו..אבל לא על יום כיפור באתי לספר אלא על מוצאי הצום..
שעה אחת בלילה אני בחדרי לבד, והשיעמום משתלט ואני מתחיל לשוטט בפלאפון, ולא עובר הרבה זמן, ואני מתחיל לפורנן.. לא הספיקה לזרוח השמש מאז שהתודיתי על חטא שחטאנו בועידת זנות, ושוב נפלתי..
מיד אח''כ מנגנון ההאשמה וההשמדה העצמית מתחיל לפעול, ואני מתחיל לחשוב עד כמה אני זבל וחלש ואפס וחסר אופי ואין לי סיכוי וכו' וכו'.. אבל מכיון שעם המנגנונים האלה למדתי קצת להתמודד, , עברתי מיד לחשוב על זה שאני שוב נקי, ולחפש בעצמי נקודה טובה.
ואז התחלתי להעביר לעצמי בראש מה עשית מרגע יציאת הצום. ולהלן הסיכום. מיד עם צאת הצום- ערבית ׁ(טוב זה לא חכמה), קידוש לבנה (גם לא מי שישמע) והבדלה. מיד אח''כ רצתי לדאוג להורים שלי שהתארחו בישיבה שיהיה להם עם מה לשבור את הצום. אח''כ עבר קצת זמן הארתי פנים לכל החברה שיצאו לחופשה ואיחלתי חופשה נעימה וחג שמח. נח קצת בחדר, והנה מתקשר אברך חבר שלי ורוצה שאני אעזור לו לבנות סוכה, וממנו המשכתי לעוד אחד..
ואז אחרי ערב שלם שהתמלא בנקודות טובות, טוב נו- נפלתי..
כל זה לא גרם לי שלא להתבאס על זה שנפלתי, אבל זה גרם לי לראות את עצמי באור אחר לגמרי..
כל אחד מאיתנו עושה כל כך הרבה דברים טובים. כל הארת פנים לבן אדם, חיוך, עזרה קטנה, את כל הדברים האלה אנחנו שוכחים לעצמנו, אותם אנחנו לא ממש יודעים לספור. אבל את הנפילות- אוי כמה שאנחנו זוכרים טוב. צריך קצת לשנות את זה, להתחיל לזכור ולספור לעצמנו כמה דברים טובים אנחנו עושים, ונגלה שאנחנו הרבה יותר טובים ממה שאנחנו חושבים
דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת
וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר
צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא
. בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת
עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת
...וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹכִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד
וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד [כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים]
וַאֲפִילּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים
וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם
אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה
רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב (ליקוטי מוהר''ן רפ''ב)