אחרי זמן מה שאני דוחה את העניין מסיבות שונות, חשבתי שהגיעה שעת סיפור, פשוט לכתוב הכל, לפרוס ולפרוט.
מהסיבות המרכזיות שלא עשיתי את זה עד כה-
*אני מרגיש מעט יומרני לכתוב סיפור חיים, כשאני רק בן 22 ולמעשה חיי טרם התחילו, אני רק בתחילת הדרך מכל הבחינות, בטח שמבחינת ההתמודדות עם התאווה. אז פתרתי את זה בלהוסיף פרק א' בשם של השרשור(ולא כי אני מתכנן עוד שבוע לכתוב פרק ב).
*חרדה לאנונימיות. כניראה שאם יש כאן מישהו שמכיר אותי לאורך שנים הוא יזהה אותי בקלות, למרות שהשמטתי כאן הרבה דברים שלא היו נראים לי קשורים. אין לי איך לפתור את זה, אבל אני בכ"ז מרגיש שזה חיוני עבורי לכתוב את זה, ודווקא במקום שבו יש אנשים מכילים שיכולים לקרוא (ולא כמו פעמים רבות שאני כותב לעצמי).
עד כאן הקדמה.
נולדתי לפני מעט יותר מ22 שנים לאבא חילוני ואמא מסורתית מתחזקים. משפחה טובה של ילדים טובים, שאף פעם לא עושים בלגן או מתחצפים, ותמיד מביאים הבייתה ציונים טובים. מאז ומקדם הורגלתי שאני מספר להורים רק על ההצלחות ולא על כישלונות (אני לא מאשים אותם בזה, כי אצל חלק מהאחים שלי זה לא ככה, אז לא יודע מה גרם לזה).
אין לי הסבר לזה, אבל מהיום שאני זוכר את עצמי הייתי מדמיין בנות (בהתחלה בנות מהגן) ערומות, בעיקר לפני שהייתי נרדם, ומשפשף את האיבר בשמיכה, או בחלקים אחרים של המיטה. אף אחד לא לימד אותי לעשות את זה, יכול להיות שעברתי משהו שגרם לזה, אני לא זוכר כלום.
נשלחתי לבית ספר יסודי ממ"ד, כבר שהתחלתי להבין איך משתמשים במחשב, הבנתי שיש לי אפשרות להיעזר בו כדי לפתח את הדמיון ומדי פעם הייתי עושה את זה, עוד לא ידעתי מה זה יחסי מין וכ'ו, בשלב הזה רק עירום ושפשופים.
בכיתה ה' בערך כבר התחילו לדבר על זה בין חברים, להכיר מושגים ובין השאר למדתי שלמה שאני עושה קוראים לאונן.
תמיד היה לי דמיון מאוד מפותח, בגיל הזה אני זוכר שהייתי ממש משקיע זמן בפנטזיות, כאילו הייתי רואה סרטים מתוך הראש, אך ככל שעבר הזמן, הסרטים הלכו והפכו יותר ויותר ל"סרטים למבוגרים", גם כשהתחלתי עם עלילה תמימה, תמיד זה בסוף זרם לשם ללא שליטתי.
באמצע כיתה ו' כבר לא היה מצב שאני לבד בבית ולא נכנס לפורנו תוך פחות מדקה, בערך באותו שלב כבר התחלתי לגמור. פתאום מצאתי את עצמי לא רק משפשף לפני שאני נרדם, אלא הולך באמצע היום למיטה כדי להשתפשף עם השמיכה (עוד לא הכרתי דרכים אחרות לאונן).
באותו זמן בכלל לא הכרתי את ההיבטים ה"דתיים" של הנושא, ולא ראיתי שום סיבה להפסיק, וגם אם פורנו היה נראה לי מעט לא כשר, אוננות הייתה נראית לי פעולה טבעית לחלוטין, אחרי הכל הייתי עושה זאת מאז ומקדם, כמו לאכול ולישון.
רק באמצע כיתה ז', בישיבה התיכונית, התחלתי לשמוע על מושגים של "זרע לבטלה" והזדעזעתי להבין שאני עושה עבירות חמורות.
למרות שחונכתי במידה מסוימת לכך שהדת היא קישוט נאה לחיים, משום מה תמיד ראיתי בדת את החיים עצמם. תמיד היה לי קשה שהרגשתי שאני סובב חפיפניקים, אני זוכר שהצטלמתי עם בגדים של בן דוד חרדי, כביכול בתור בדיחה, אך התמונה הזו הייתה חביבה עלי במיוחד. גדולי הדור תמיד היו למושא הערצה בעיני, בזמן שחברים שלי העריצו שחקני כדוררגל.
והנה פתאום אני, הצדיק של הכיתה, הרב של ההורים שלו, שמטיף מוסר לכל המשפחה, ועושה בעצמו את העבירה הכי חמורה שיש, דרך קבע.
אז הפסקתי לאונן. ובאותו רגע הבנתי שאני פשוט לא מסוגל להפסיק לאונן, לא משנה כמה זו עבירה חמורה, ואפילו לא רק בחודש אלול, גם לא רק בראש השנה (ביום כיפור לא זכור לי שאוננתי מעולם, מקווה שאני זוכר היטב).
אך לאט לאט למדתי עוד דברים, שאני לא היחיד, וכמעט כל בני גילי עושים את זה, ויצר הרע הוא דבר חזק. גם נחשפתי לכל מיני מקורות שהאשה מצילה מיצר הרע, ולי הרי אין אישה. אז נרגעתי קצת, בסדר נעשה השתדלות, אם אני לא ממש חייב אז לא נאונן. באופן כללי החברה שחייתי בה לא איפשרה לי בתור נער צעיר לממש את השאיפה שלי להיות "דתי באמת" והחלטתי להשאיר את ה"בגדים של הבן דוד" לעוד כמה שנים. אמנם יחסית שמרו אצלנו שבת בבית, אבל לא הייתה שגרה של תפילות, ברכות, או באופן כללי מחויבות להלכה. הייתי בסוג של תנועת נוער חילונית, מנשק ומחבק את הערווה היו עבורי עניין שבשגרה, סרטים לא צנועים, כשהייתי טיפה גדול יותר מועדוני לילה, כל דבר שהוסיף לפורנו ולאוננות. לא שהייתי מרוצה מהמצב, ממש לא. אני זוכר שהייתי יושב בחדר ומתפלל לה' שאהיה צדיק, כמו הרבנים. אבל גם לא הייתי לחלוטין מוטרד, כי באיזשהו מקום בלב האמנתי שברגע שאהיה "מבוגר" אוכל לחיות את חיי כמו שאני מאמין.
הייתי תלמיד מצטיין, מעולם לא למדתי למבחן ותמיד קיבלתי ציונים טובים. זה השאיר לי המון זמן פנוי שבאותה תקופה ממש לא ידעתי מה לעשות איתו. אז כשלא מצאתי חברים לשבת איתם בגן לעשן נרגילה (עוד כישלון שהילד המוצלח והמצטיין הסתיר מההורים) הייתי רואה פורנו, ואז מאונן ואז רואה פורנו ועוד פעם מאונן. ככה חמש פעמים ביום לערך.
בשלב מסוים, לא זוכר בדיוק מתי, אמא שלי הודיעה לנו ללא הסבר שעוברים לאינטרנט רימון, שמחתי מאוד מחד, וכל עולמי חרב עלי מאידך. אך זה לא נגמר שם, במשך שעות הייתי יושב בחיפושים אחר תכנים שעברו בטעות את המסננת, ומצאתי המון. פיתחתי שיטות מתוחכמות, היו לי מתודות ברורות במלחמה אל מול המסנן וידעתי היטב את העבודה. בנוסף היה לי מקור נוסף חוץ מהאינרנט - חברים.
עם חברים הייתי מדבר על זה בחופשיות. אחד הדברים שזכורים לי מהתקופה של התיכונית, וכיום אני ממש לא מצליח לתפוס אותו, הוא שאותם חברים שהייתי מדבר איתם על הרצון לאונן הם אלה שהייתי מדבר איתם על הרצון להימנע מלאונן. הייתי רואה אצלם פורנו בבית, לוקח מהם חומר, רואים ביחד, מעבירים שיטות, וגם בוכים במשותף על מר גורלנו ועל הגהינום הרותח שממתין לנו.
ושוב, במובן מסויים זה היה נראה לנו טבעי. ניסינו כמה שפחות, אבל חשבנו שככה זה נוער, וברגע שנתחתן הכל יפסק. אדם נשוי שמאונן או רואה פורנו היה נשמע לי כמו סטייה חמורה, ולא חשבתי שקיימים כאלה דברים.
בשלב מסויים, הנרגילה הפכה לקופסת סיגריות קבועה בכיס. בנוסף גם גיליתי את נפלאות הוודקה, אני זוכר פעם שבאותו יום שלישי שקבעתי לעצמי שאני לא שותה יותר באמצע שבוע - שתיתי. עד היום אני מרגיש שפוי רק כשאני תחת השפעת אלכוהול (מעולם לא נפלתי תחת השפעת אלכוהול, לדוגמה), החושים אולי מעט מתכהים, אבל אני סוף סוף מרגיש שכל המסכות יורדות ואני מחובר רק לעצמי ולנשמה שלי. ועוד, הגעתי למצב שללא קפאין יש לי סחרחורות, בחילות וכאבי ראש. על כל זה, ההורים היקרים, שחייתי אצלם בבית, לא ידעו דבר (לפחות מעולם לא דיברנו על זה), הייתי מסביר כל תופעה מחשידה בתירוצים יפים, והמשכתי להיות הילד המצטיין הכיתתי, הצדיק, התמים.
בגיל 18 מצאתי לראשונה את אתר "שמור עיניך" והתחלתי קצת לקרוא. גיליתי שיש מושג של סקסוהוליסט(וכבר הבנתי שיש לי נטייה להתמכרויות, ונטייה למין), ושיש אנשים, שלא מצליחים להפסיק עם הפורנו והאוננות גם אחרי חתונה. נדהמתי. הזדעזעתי. פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ואז גם קראתי שבשלב ראשון צריך לשמור על העיניים.
באותה תקופה, המספר 18 קצת התחיל להלחיץ אותי, כי הבנתי שאני כבר מתחיל להיות ה"מבוגר" שחלמתי עליו כל החיים, אז במקביל להתחזקות הכללית שלי התחלתי גם לשמור נגיעה ולשמור את העיניים. ynet התחלף בכיכר השבת. את הסרטים והסדרות הורדתי לאט לאט מסדר היום. מחקתי מהפייסבוק את כל הבנות החילוניות שמאוד אהבתי לראות תמונות שלהן (ואז הפסקתי להיכנס לפייסבוק, כי הוא כבר הפך למשעמם).
וראו זה פלא - תדירות השימוש והאוננות ירדו מאליהן בקצב מסחרר. כל שעבר הזמן אוננתי פחות ופחות. באותה תקופה קניתי סמרטפון עם אינטרנט, וזה לא הטריד אותי בכלל, הייתי בטוח שהנושא מאחורי.
כשהגעתי לישיבה גבוהה(בניגוד לרוב מוחלט של החברים שלי) , כזו רצינית, של הכבדים, כבר הייתי בטוח לחלוטין שכל מה שקראתי באתר הזה על סקסוהוליזם לא מיועד אלי בכלל, הייתי נקי ומאושר, חשבתי שכל הנושא מאחורי, ושהכי טוב שלא אתעסק בו בכלל. באופן כללי באלול שיעור א' הייתי באופוריה שהנה כל חלומות ילדותי מתגשמים. הנה אני צדיק, אני לומד גמרא כל היום, בצורה רצינית ועיונית. מתפלל ג תפילות, לא אוכל בלי לברך. אימצתי לי חזות חרד"לית למהדרין שהלכה והשתפרה עם הזמן. ואז הגיע בין הזמנים ואיתו ההתרסקות. שכחתי מה זה מנחה וערבית, מה זה לקבוע עיתים, ומהר מאוד שכחתי גם מה זה להיות נקי ואוננתי. אחרי הפעם הראשונה הוכתי הלם מוחלט, ואז הגיעו עוד פעמים רבות.
דיברתי עם חבר ותיק, ואמרתי לו, שלמרות שזה נראה שעכשיו אני כבר בחור ישיבה, וכבר הפסקתי עם מה שהיינו עושים פעם, למעשה אני עדיין מאונן. חשבתי שמן הראוי שאעזוב את הישיבה, כניראה שאני עוד לא מתאים לשם. הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג, בניגוד אליו אני נמצא בישיבה, עוד קצת זמן שם והכל יהיה בסדר. הוא גם ביקש רשות להעביר את הטלפון שלי לאיזה רב שהוא טען שמבין בנושא והוא כבר ישכנע אותי להישאר. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי על הנושא עם מישהו שאני מכיר בגלוי.
התחלתי זמן חורף בישיבה. דיברתי עם אותו הרב, לא הזדהתי בפניו מבושה, וגם איני זוכר מי הוא. כשהוא טען שהוא בטוח שיש עוד אנשים בישיבה שמתמודדים התעקשתי שכניראה הוא לא מבין באיזה סוג של ישיבה מדובר, "זו אחת מספינות הדגל!" אך הוא בשלו. בסופו של דבר הוא שכנע אותי להתרכז בלימוד תורה ולהמשיך כרגיל.
כמה ימים אחר כך, לקחתי את הסמרטפון שלי, יצאתי מהישיבה, מצאתי פינה אפלה, וכתבתי בגוגל שלוש אותיות באנגלית. אחרי שנים של אינטרנט רימון, שהייתי צריך לגרד בכוח פורנו מכל מיני מקומות, פשוט לא הצלחתי לעכל את השפע והמבחר שנגלה לנגד עיני. וכך, במקביל להתפתחותי בישיבה, שהצלחתי בה יפה מאוד למרות שכולם שם הגיעו מרקע הרבה יותר תורני ממני, הייתי מוצא את הזמנים לראות פורנו מהמסך הקטן.
באותה תקופה ההורים שלי התגרשו. כבר כמה שנים קודם לכן היו תקופות שהם לא גרו ביחד והיו שכן. תמיד הם בלבלו אותי, לא הבנתי אם הם גרושים או נשואים, דתיים או חילונים וכו'
בשלב מסויים שמעתי שיש אפשרות לעשות חסימה דרך חברת הסלולר, רגע של מבוכה נרשם שדברתי עם החברה והם אמרו שהם מעלים לקו את מי שמשלם על המנוי (אבא) ששאל אותי למה אני צריך את זה. אי אפשר היה לפתח דיון תוך כדי שהנציגה על הקו והנושא עבר והייתה לי חסימה.
גם אז, פיתחתי שיטות ומצאתי הרבה פורנוגרפיה למרות הסינון. וגם היו תקופות שמסיבות טכניות לא היה סינון בכלל.
במהלך הישיבה הפסקתי לעשן, למדתי יחסית לשלוט באלכהול, בקפה עוד לא טיפלתי.
אחרי שנתיים בישיבה החלטתי להתגייס לצה"ל לשלוש שנים, מסיבות רפואיות - לג'וב. ההחלטה הזו דווקא חיזקה את הרצינות שלי בישיבה, כי הבנתי שזמני קצוב, ועם הרצינות, הנפילות התמעטו, ושוב, לאט לאט, הלכו ונעלמו. שוב, מסיבות טכניות מצאתי את עצמי עם סמרטפון ללא סינון ושוב זה לא הטריד אותי בכלל.הגעתי ליחידה מלאה בבנות יפות, רובן בלבוש אזרחי, ובתקופה הראשונה שלי שם, דמו עלי כולן כקאקי חיוורי. שוב התפטתי למחשבה שהתאווה נעלמה מחיי. ולאחר תקופה, שוב נפלתי. שוב גיליתי את המבחר העצום שבאינטרנט, ולאט ולאט הבנות ביחידה ניהיו יותר ויותר מושכות בעיני. החלטתי לשלם מכספי על אפליקציה של אינטרנט רימון, זו החסימה שיש לי כיום, ואני יודע לפרוץ אותה ממש בקלות. הגעתי למצב שאני מאונן כל יום לפני השינה ורואה פורנו אחת לתקופה. לפני כשנה נזכרתי ב"שמור עיניך" והחלטתי לקרוא על תכנית 12 הצעדים שראיתי שם. קראתי וברחתי, שוב החלטתי שהאתר הזה לא בשבילי. המשכתי ליפול.
כשראיתי פירסומות על מסע ה-90 יום התפללתי שזה לא אותו האתר שכבר ברחתי ממנו פעמיים, וכשראיתי שכן - עזבתי.
אך לאחר עוד ועוד נפילות, וההבנה שאני כבר "מבוגר", שיש לי כבר חברים נשואים, ואני עוד מפחד לחשוב על חתונה בכלל, חזרתי וראיתי שאומרים שזה מתאים לאו דווקא ל12 הצעדים, אז החלטתי לתת הזדמנות. נרשמתי והייתי נקי 58 יום, ככה סתם, לפתע, כי החלטתי שאני נותן הכל.ואז התחילה שרשרת נפילות, שהייתה גרועה יותר מהמצב הקודם, כי הרגשתי שאם כבר מאפסים אז עד הסוף. צפיתי כל פעם במשך שעות. ברגע שאלך לישון היום אהיה נקי יומיים,ואני מקווה שבכך השרשרת הסתיימה.
זהו, סיימתי לכתוב את מה שעלה לי, לקח לי הרבה יותר זמן משחשבתי. מקווה שבעוד 22 שנה, פרק ב' יהיה שמח יותר.
