חבר שלח לי לינק לאתר חדשות בו הופיעה הידיעה הבאה. קראתי אותה ולא יכולתי שלא לחשוב על עצמי:
לחדר לקירור גופות שבו מאוכסנות לזמן קצר גופותיהם של תושבי העיירה קמיינה גורה שבדרום פולין כשהם הולכים לעולמם, פורצים לעתים צעירים למטרות שונות ומשונות. לכן כשאחד השומרים במקום שמע בימים האחרונים קולות בוקעים מחדר הקירור הוא היה בטוח ששוב מדובר במסיגי גבול – ומיהר לעצור אותם.
אלא שהפעם ציפתה לשומר הפתעה. "הייתי בטוח שיש שם פורץ, צעירים פורצים לפעמים לחדר הקירור, אבל הפעם הקולות באו מהמקררים עצמם", סיפר. "בידיים רועדות פתחתי את אחת הדלתות ושם מצאתי 'גופה' עירומה שביקשה ממני שמיכה".
האיש שהתעורר לחיים בחדר המתים הוא קמיל, צעיר בן 25, שכמה שעות קודם לכן קבעו רופאים את מותו: הוא שתה יותר מדי וודקה, והרופאים קבעו כי הוא לקה בדום לב ומת. הוא הועבר לחדר המתים ושם נשמר במקרר – אבל כאמור אחרי זמן מה התעורר וקרא לעזרה.
השומר ההמום הזעיק את המשטרה וגם רופאים הגיעו לחדר המתים, ואחרי שהצעיר עבר בדיקות והתגלה כי מצבו תקין – הוא שוחרר. לפי דיווחים בתקשורת הפולנית, מחדר המתים הוא בחר לחזור לא הביתה – אלא ישר לפאב.
עד כאן הידיעה מאתר החדשות. אז למרות שאין לי בעיה עם אלכוהול וברוך ה' אני לא קרוב לחדר המתים (לא מבחוץ ולא מבפנים), אבל הסיפור הזה הזכיר לי את עצמי. כי גם לי יש בעיה דומה, וגם אצלי לא משנה כמה סבל זה יגרום לי - תמיד אני חוזר לאותו מקום שוב. כמו הצעיר שהדבר הראשון שהוא עשה ביציאה מהחדר מתים היה לחזור לפאב כדי להמשיך לשתות במקום בו הפסיק - אותה שתיה שגרמה למותו בפעם הראשונה, גם אני קם מנפילה כואבת ומיד עושה את דרכי לנפילה נוספת.
לזה אנחנו קוראים "חוסר אונים". במילים אחרות - יש כח שחזק מאיתנו שמושך אותנו לשימוש בתאווה גם נגד רצוננו, וגם כאשר המחיר שאנחנו משלמים הוא לחלוטין לא שווה את זה. כאשר אנחנו מודים בחוסר אונים, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים עזרה, וכאשר אנחנו מבקשים עזרה - אנחנו מקבלים אותה ואז מצליחים להישאר נקיים. זהו כל הסיפור של תכנית הצעדים על רגל אחת.