הוא ישב לידי באוטו רועד.. בפנים לבנות ורטובות מזיעה. ולא בגלל שהיה חם. ההפך.. "אני לא מסוגל אחרת". "רק עם ברדס על הראש", "אין מצב שאני מראה שם את הפרצוף שלי", אמר. "איך שאתה מרגיש" עניתי לו. זה החיים שלך.. והוא הרגיש פחד. משורשי שערותיו ועד לשד עצמותיו. והאמת היא שזה היה הרבה מעבר לזה, זו היתה אימה של ממש. אימה של אדם שנקלע לכף הקלע. בן אנוש שנקרע בין הרצון לחיות לרצון להמשיך ולהיות בשליטה על חייו.

אחרי דקות ארוכות הוא החליט: "אני נכנס, אבל עם הסוודר על הראש". בוא אמרתי, ונכנסנו לקבוצה.. כשהוא עם סוודר. על הראש שלו.. 

כדי שתבינו מה היה שם, אחזור 11 שנים לאחור: הימים ימי בראשית. קבוצה משמעותית התקיימה רק במרכז הטיפולי "רטורנו" ותחת חסותם של אנשי המקצוע. דשדוש דרכנו אל ההחלמה הוליד ניצנים ראשוניים ביותר שלה, החלמה כפי שקיימת כיום בארץ היה אסור לפנטז.. את כל המכורים בקבוצה אפשר היה לספור על שתי ידיים.. ואם המיקוד בספירה היה בבודדים שזכו למפוכחות, נשארו "לסופר התורן" לא מעט אצבעות פנויות (תזכורת: גם למכורים יש רק עשר אצבעות..).

"אבי" הגיע אפוף מסתורין.. אחרי חצי שנה הוא סיפר לנו שהשם בו קרא לעצמו לא אמיתי וקוראים לו... כל זה היה רק כדי שנגלה כעבור עוד זמן שגם השם הזה הוא רק כינוי ילדות שכוח, שאיש  באזור שלו לא יכול לחבר אותו אליו.. הייתי "הספונסר" שלו תקופה (עד כמה שאפשר לכנות את מה שעשיתי שם ספינסור),  די מהר זיהיתי את הפחד כמכשול הגדול ביותר שלו לחיבור לחיים.. הצעתי לו שלל פעולות לשחרור מהפחד, אך לשווא. לצד הקלה משמעותית מאובססיה לתאווה הפחד תקע אותו במקומו.

את הפריצה הגדולה להחלמה שהיתה מנת חלקם של המכורים מתאווה בישראל, הוא לא חווה. קשיי החשיפה (כל חבר חדש שהצטרף לקבוצה הפריח את נשמתו), ומעבר דירה למקום מרוחק נטעו אותו הרחק ממחוזות ההחלמה. אמנם שמרנו על קשר לעיתים רחוקות והוא אפילו שלח לי זר פרחים לבית לרגל ציון הדרך של חמש שנים.. ובהזדמנות אחרת גם קיבלתי ממנו "נר הבדלה" על האור שהארתי בחייו (כמובן, שעל ידי שליח שנשלח לביתי).. בשנה האחרונה שוחחתי איתו אולי פעמיים ולא בהכרח בהקשר של התכנית.

עד לפני שבועיים.. "אני כבר לא יכול יותר", אמר. "נקי טכנית עשר וחצי שנים (!) אבל סובל מאובססיה". חייב קבוצה. "ברוך הבא", אמרתי לו. אברר לך את מספר הטלפון של "מזכיר הקבוצה" הסמוכה למקום מגוריך.. נתתי לו את המספר ושמחתי. שסוף סוף האיש היקר והסובל הזה יימצא את הפיתרון. כמה ימים אחרי זה, מזכיר הקבוצה ההיא מתקשר אליי (בפעם המי יודע כמה בחודשים האחרונים) כדי לשאול האם יש מצב שאבוא לתת מסר בקבוצה.. פעם אחר פעם דחיתי אותו כי צץ לי משהו שלא יכולתי. בחסד לא היו לי תוכניות אחרות ולכן הודעתי לו שאבוא. התקשרתי גם "לאבי" ואמרתי לו שבס"ד יתאפשר לי לפגוש אותו. אני מגיע לתת מסר..

כך הגענו לרכב שלי..

ובקבוצה עצמה הוא היה המסר.. הסוודר שעל הראש שלו היה כל כך כואב חי ובועט (גם סוג של אטרקציה.. היה מי שצילם אותו בשביל הבדיחה  - לא נעים!), שלא הייתי צריך הרבה לדבר.. המציאות דיברה את עצמה. ספרתי בקצרה איך הגענו למצב הזה. שרף לי בשבילו. ובאותה המידה  חשתי אסירותודה גדולה עלי. על החופש  שלי.. התחלנו את הדרך כמעט ביחד, בקלות יכולתי להתחלף איתו...

המסר העצום בשביל כל הנוכחים שם היה כמה מחלה יש בהתמכרות, מעבר לניקיון. דברתי על הפחד. על מה שהוא מעולל. כמה אני כבול בגלל דפוסי החשיבה המשובשים שאני חסר אונים מולם. ושיש דרך שעליי לעשות גם ביחס אליהם. ולא רק בנוגע אליי, אלא גם ביחס למי שאני נמצא איתו במגע ומנחיל לו אותם. במיוחד משפחתי הקרובה וצאצאיי.

בהגיע תורו לשתף, "אבי" שינה את קולו ולחש שהוא מרגיש שוטה.. אבל.. "מוטב לו לאדם להראות ולהיקרא שוטה ושלא יקרא רשע שעה אחת לפני המקום".. שיתף כמה היה לו קשה להגיע.. אפילו ככה, עם הסוודר על הראש.. אמרתי לו שלדידי הוא לא חוטא אלא חולה, ובטח שאינו רשע.. ושאני מודה לכוח העליון שהוא יושב לידי עם סוודר על הראש ולא מסתיר את פניו על ספסל נאשמים בבית משפט..

איזו מחלה, כואב, מאוד.
כל כך מבין אותו ומזדהה איתו.
אם הוא לא היה נקי, הוא כבר מזמן היה איתנו בפנים גלויות.
הסבל היה מכריע אותו.
אולי.

רק עכשיו קראתי את זה, במייל היומי.
קראתי  והתרגשתי או יותר נכון כאבתי,,,, 
הרגשתי שאני מתייסר איתו מתחת לסוודר בכאב עצום, בחוסר אונים מוחלט ודומע,,

זה מסוג הפוסטים שלא יקדמו אותי בהחלמה- בפיתרון, 
אבל זה מסוג הפוסטים שממחישים לי באופן הכי ברור ששייך ש,, אין לי דרך אחרת, אני חייב ללכת כאן על כל הקופה, על נקיון פנימי וחיבור רוחני לאלוקים.

תודה לך חבר על המסר,,,,

אוהביםםם.

מזדהה. בכל החיים שלי אני סוחב סוודרים מסוגים שונים, חלקם הרבה יותר משוכללים מהסוג של הצמר.
והפחד לא הולך עם האומץ אצלי, לא הייתי מעז להיות במקום המביך הזה.

אור, האם היו פעמים אי פעם שפשטת מי מין הסוודרים? איך זה היה?

טוב לראות את זיו דיוקנך

תודה לכם. אין ספק. זה נס.
כל מי שזכה ויכול להוריד את "הסוודר" שלו הוא נס.
ישנו אחד ולו מלוא הכוח. שנזכה.

תודה. חזק ביותר. התחברתי עם הסוודר. התחברתי גם עם הקטע של "בקלות הייתי יכול להתחלף איתו" ראיתי הרבה בחיים והודיתי לרבש"ע על הרבה הצלות שהיו לי. אנשים במצבי שהגיעו למחוזות שונים משלי. עצם העובדה שהתחתנתי. ועצם העובדה שנשארתי נשוי. למרות מה שאשתי חשפה עלי. והיא לא חשפה הכל. מה אני עושה פה למשל. אבל הרבה. 
נקודה נוספת שהתחברתי אליה היתה המשפט האחרון שהוא לא מסתיר פניו על ספסל הנאשמים. אם לא הייתי מגיע לכאן בזמן, אם הייתי מממש את כל הפנטזיות שלי אין ספק כי הייתי מגיע לשם. ומשם לאישפוז כפוי.

אבל את הסוודר.... פשוט קשה לי לוותר עליו. אחרי הכל.

מקפיץ למען הכלל