מחקרים הוכיחו שכותרות פרובוקטיביות ושליליות מושכות יותר מחיוביות ונכונות. את המחקר המצאתי הרגע, כמובן.
בכל מקרה, רוצה לשתף במשהו.
אתמול חיפשתי ביוטיוב הרצאות של טד ומפה לשם התגלגלתי, לא, לא לפורנו, סתם להרצאה משעממת על רפואה. רגע לפני שיצאתי גיליתי שלא סתם נכנסתי לזה, הייתה סיבה טובה שהובילה אותי ללחיצה הזאת, לא תמיד אני חי ככה, בתודעה שכל דבר שמראים לי הוא מכוון ונועד ללמידה וקידום, אבל כשמביאים לי את זה עם כפית ישירות לפה אני בדרך כלל מנסה לקלוט, ולהבין וללמוד. לא תמיד.
למרצה הייתה יד קטועה ושתי רגליים שעשויות מפרוטזות מתכתיות. מילא. סטיבן הוקינג נראה יותר גרוע מזה. אבל ממש בדקה הראשונה, תוך כדי שהוא מדבר כל הזמן עם היד הבריאה שיש עליה טבעת ולוקח כמה וכמה שניות לקלוט שהבן אדם נכה, הוא מרים את הרגל האחת, לגמרי בטבעיות, ומניח אותה על השנייה, ככה, רגל על רגל. הוא זרק בהתחלה שתי מלים איך כל זה קרה לו, איזה התחשמלות, ועוד שתי מלים על הזמן שלקח לו לקלוט את מה זה אומר לגבי החיים שלו, ובכל שאר הזמן הוא דיבר על התחום שלו ועל מה הוא חושב שצריך לשנות בעולם ויחסי מטפל מטופל, כי זה הקונספט של שיחות טד. אבל לי הספיקה כבר הדקה הראשונה, התנועה הפשוטה הזאת, בזמן שהוא עם שני רגליים תותבות ונראות חלק מרובוט רזה וגבוה.
בשביל להבין למה זה ריגש אותי אני צריך לחזור קצת אחורה. מאז הפעם הראשונה שהרגשתי מכור והלכתי לקבוצות, תמיד שמעתי שהתמכרות לא ניתנת לשינוי, זה כמו רגל כרותה, כך אמרו, צריך ללמוד לקבל את זה ולחיות עם זה. ותמיד התקוממתי בפנים, לא הסכמתי לכרות לעצמי את הרגל הכרותה, לא יכלתי לשמוע ולקבל חברים שצחקקו, שעוד שישים שנה הם יבואו לקבוצה עם הליכון ופיליפיני. אבל הייתי חייב קבוצה אם לא רציתי להשתמש, אז כל בוקר אמרתי לעצמי, כמו שאני נקי רק להיות, אני מקבל את זה שאני מכור רק להיום. רק להיום רק להיום רק להיום. זאת הנקודה שהכי הלחיצה אותי. ומן הסתם גם הכי תקעה אותי. אני כותב את זה בלשון קיצונית כזאת, למרות שברור לי שזה לא באמת כך, כי ככה אני מרגיש כרגע.
והנה, ממש ערב לפני שאני מוסר צעד ראשון בפעם השנייה, (יש בזה גם סגירת מעגל, כי הייתי בקבוצה הזאת לפני חמש שנים ממש בהתחלה תחת שם בדוי וכל מיני סוודרים מטאפורים מסוגים שונים על הראש, והנה אני נמצא באותה קבוצה ומספר ממש על זה. וגם, אחרי שמסרתי צעד ראשון עמוס בדוגמאות ובהלקאה עצמית נונסטופית), אני רואה פרופסור חשוב עם רגליים תותבות, שלא רק שהוא מקבל את זה שאין לו גפיים, אלא גם מניח רגל על רגל בטבעיות. הנה, אפשר אחרת. קבלה. פשוטה. זה מה שיש, בא נתקדם הלאה.
מתפלל להיות במקום הזה עוד שלוש שעות.
