יש את התפילה הזאת שאנו אומרים כשרואים מושא תאווה וכד', תן את שאני מחפש בך אלוהים.
חבר אמר לי פעם לעשות תרגיל: לנסות בזמן אמת לגלות מה אני מחפש. גיליתי פעם אחר פעם שאני מחפש דברים הרבה יותר משמעותיים וחשובים מחצאית וכו', בעיקר שזיהיתי בכל הנסיעות רכבת שפעם אחר פעם אני מאמין שאני אמצא את האחת שמיועדת לי, שאני חסר אונים בצורה שונה ועמוקה מהרגיל מול חיילות וכאלה ששייכות למשהו גדול יותר, או גם אחת שמשדרת שהיא חיה עם עצמה בשלמות, עשיתי לעצמי רשימה, זה התחיל מהכלה, קבלה, אמונה, יציבות, שמחה, עתיד, חיים, אהבה, בטחון, רצון, שייכות. ביקשתי מאלוקים לקבל את זה דרכו, ולא דרך הכבישים העוקפים שאני סולל ובונה שנים.
לא שההבנה הזאת שנתה אצלי את האינסטינקט ושמאוד ברור לי שבבחורה האחת ההיא אני אמצא את הכל. אבל זה עוזר לי להיות מודע. להיות עם אצבע על הדופק. ועל הצרכים האמתיים שלי.
אני מחפש בתאווה ערך. את זה הבנתי. אבל זה לא הסתיים בתאווה. גם עכשיו כשאני נקי זמן מסוים, אסירותודה, אני מחפש את הערך שלי בדברים אחרים, יש לי ממש חדר מתלים, שאני תולה את החיים שלי, את ההחלמה שלי, את הלימוד שלי, את סדר היום, את הרצון, בכל מיני גורמים ואנשים, כשרובם ככולם חיצוניים, וכמו הנוהל הישן, כביש עוקף. ושם הרבה יותר קשה לי לוותר. ובכלל, לזהות.
ומעל להכל יש את המבצר האחרון והמבוצר ביותר, שאני לא אתן לאפחד גם לא לעצמי את המפתחות, כדי לשחרר את עצמי ממנו. אם יש את הסיפור העממי הידוע על כליאת קופים אי שם בעולם, ששמים בכלוב פרי גדול מהרווח בין הסורגים, והקוף לא מסכים לוותר על הפרי כדי להיות חופשי. מאז התוכנית אני תופס לא רק את הפרי, שמידי פעם הצלחתי לחתוך ממני חתיכות קטנות בלי שאף אחד יראה (על מי אני עובד, על מי? עוד מתלה: השלב שאני מאמין שאני מחלים לא בשבילי אלא בשביל הספונסר, הקבוצה, החברים, בשביל תדמית, בשביל אור יקרות של פעם), אלא את הכלוב עצמו.
אני תולה את הערך שלי בהתמכרות. לא רק מתוך התובנה שאני האיש הכי מיוחד עלי אדמות והכי מכור עלי אדמות והכי מתוסבך עלי אדמות, עם הסיפור הכי טראגי, מזוויע ונוגע ללב, אלא גם בזה שאני לא מסכים להרפות מההתמכרות עצמה, להגיד, סבבה, מכור והכל, אבל יאלה, קדימה, שחרר, תקדם. לא, לא, אם לא התאווה עצמה, לפחות העונג בהתמכרות עצמה, בזה שאני מורכב ומתוסבך. אני מנציח את התסבוך והכאב, כי דרכו אני חי, כי דרכו אני שווה, ודרכו אני מרגיש שנשאר לי משהו, שאני לא סתם, סתם עוד אחד כמו כולם.
וזה שוב הסיפור של קבלה. לקבל את עצמי. ולקבל את אלוקים. כאלוקים. שיחד עם זה שהוא ברא אותי, הוא ברא את כל מי שסביבי. ועם זה שאני עוד כמו כולם, אני מיוחד, ולהיפך, גם חלק.
