לפעמים בא לי לצעוק.
אני זוכר שנים על גבי שנים בבחרותי בישיבה, במאבק פנימי בלתי פוסק בין הרצון להיות זך וטהור לבין המציאות האכזרית שהראתה לי ישר 'בפנים' שרצונות לחוד ומעשים לחוד, וזה כאב, לפעמים מאד כאב, כל כך כאב שזה הפסיק לכאוב כבר בשלב שזה נהייה בלתי נסבל, מנגנון הגנה פנימי אמר לי שמשהוא לא בסדר ברמת ההלקאה העצמית שהמעשה הזה גורם לי לחוש, וכדי להישאר שפוי אני חייב לנסות בכח לכבות אותו, לא להרגיש את ייסורי המצפון שלא נותנים מנוח, את התחושות שכל מה שאני עושה לא שווה כלום כי אני לא מפסיק לחטוא ולעשות את העוון החמור הזה, לפגום ביסוד שלי.
לפני חמש שנים בערך לא יודע באיזו זכות, התחלתי לנסות לטפל במה שקורה איתי, הגעתי לאט לאט להבנה מה קורה איתי, בכל תחומי חיי, הכל קשור אחד בשני, התחושה שלי מול עצמי ומעשיי משפיעים בלי שארצה על הכל, על הדרך שבה אני מתקשר עם כל משפחתי הקרובה והמורחבת עם כל הסובבים אותי ואפילו עם אבי הרחום והאוהב.
תהליך התיקון נמשך ובחלק מהמקומות הוא רק התחיל, אבל בחסד אבי האוהב אני רואה ומרגיש שיפור גדול בכל התחומים הללו.
אני מרגיש שה' עושה איתי נס מתמשך, כל עוד אני משתדל לעשות פעולות ותפילות שמשאירות אותי על דרך ההחלמה 'רק להיום', אני מסוגל להסתכל במראה ולראות מישהו שיש לי תחושות סבירות כלפיו, אולי אפילו מישהו שאני מחבב.. התיעוב העצמי נעלם רוב הזמן, אני מסוגל לעיתים להרגיש באמת מחובר לאבי הכל יכול, לחוש את אהבתו אלי, להתפלל אליו ולבקש את קרבתו, אשתי וילדיי הפסיקו (רוב הזמן..) להוות מטרד שעליי להתמודד איתו איכשהו והפכו לכלי מרכזי בשבילי לצאת מהריכוז העצמי ולהרגיש שהנתינה להם עוזרת לי להרגיש יותר טוב בעולם הלא קל שבו הניח אותי אבי האוהב, ולפעמים אפי' אני מוצא את עצמי מפזם לעצמי מנגינה עליזה על זה שזכיתי לחיות.
רק אני יודע עד כמה המשפט האחרון הוא נס גלוי בשבילי.
ובא לי לצעוק.
בא לי לספר לכולם על הניסים הללו, בא לי לדבר עם כל בחורי הישיבות שמתייסרים על יצועם כל לילה ומרגישים כמו שאני הרגשתי שאף אחד גם לא הרבנים והמשגיחים לא מצליח באמת לקלוט את התהומות הנפשיים שבהם הם מבקרים, את עוצמת היגון והייאוש מהעתיד, שלא יעברו את מה שאני עברתי, בא לי לדבר עם כל האברכים שלא מוצאים מנוח לנפשם ומוצאים את עצמם מספרים לאשה סיפורי סבתא מה הם עושים עם עצמם לבד מאוחר בלילה (שמעתי השבת על אשה ששאלה רב בתכנית רדיו האם תפילה בבוקר במניין חשובה פחות משיעורי תורה שבעלה אמר לה שהוא צופה בהם מאוחר בלילה..אוהבים אותו..) פעם כתבתי טור שלם לעיתון שמדבר על החלמה מתאווה ושלחתי לעיתונאי מאד ידוע, הוא לא ענה לי. שלחתי כמה מיילים למערכות עיתונים גדולים בציבור הדתי והחרדי בעקבות הסיפורים הקשים שמתפרסמים בחודשים האחרונים, הצעתי להתראיין באנונימיות ולחפש עוד כמה שיסכימו לתרום, ולא נעניתי בחזרה מאף אחד.
פעם חיפשו לראיין מכור חרדי בטשטוש פנים וקול שייספר את הסיפור שלו, הגיעו אליי איכשהו דרך מנהלי האתר פה, מאד התפתיתי לגשת לזה, בשביל אחיי היקרים שעדיין לא יודעים שיש תקווה, ובחסד ה' התייעצתי לפני עם מחלימים וותיקים ועם אשתי שהטילה ווטו, מוצדק בהחלט במבט אחורה, על העניין.
חשבתי הבוקר על הנרות שאנחנו מדליקים בימים אלו, והבנתי קצת יותר איך באמת אפשר לעזור, אני צריך לדאוג לנר שלי לטפח אותו ולמלא בו שמן כל יום 'רק להיום' שימשיך לדלוק עוד יום במקום שפונה לרשות הרבים, ואולי מישהו יעבור לידו ויקבל השראה לנסות להדליק את הנר הפנימי שלו גם כן.
אין לי באמת אפשרות לשכנע אף אחד שהוא יכול לצאת מהבוץ, ולאף אחד אין אפשרות לעשות זאת בשבילי, ככל שהסיפור שלי יהיה מרשים ויפה עדיין זה הסיפור שלי, זאת החוויה הסובייקטיבית שאני חווה בחיי, ומניסיוני אני יודע שזה לא ישכנע באמת אף אחד שזה יכול לקרות גם לו עד שהוא לא ינסה בעצמו ויתמודד עם השדים האישיים שלו, עם המכשולים והאתגרים שבוראו זימן לו בחייו, רק כשהוא יזכה לחוש בעצמו קצת אור פנימי, אמתי, מחייה, מחבר, הוא יאמין שזה יכול לקרות גם לו, שגם עליו מוטל לצאת למסע הפנימי ולמצוא את 'אבידת בת-מלך' שלו שנאבדה לו, ושאפילו הוא עם כל הסיבות שבגללם הוא לא האמין עד היום שיצא מזה, יכול לצאת בעזרת אביו הכל יכול מאפילה לאור גדול.
בתור שאר חולי ומתמודדי עמו ישראל, בקרוב, אמן.
שיהיה לכולנו חג מלא באור מחלים ומחבר.
אוהב
'פנימה'.
