אתמול בערב אני יושב ליד המחשב, עובד במשך כמה שעות, ופתאום תחושה עמומה של תסכול. משהו מבפנים מתחיל להציק. אין לי מושג איך קוראים לזה, אבל את ההרגשה אני מכיר גם בלי לדעת איך קוראים לה.

חוסר נוחות, שעמום (איך שעמום, אני הרי עובד) או אולי "שיממון" זה כבר נשמע לי יותר מדויק. סוג של רעב פנימי וחוסר שביעות רצון. יש לי זמן לחשוב על זה אז אני חושב. אולי אני רעב? ממש לא! אולי עייף? גם לא. עוד חיטוט קטן לתוך הנפש, ואני נרתע לאחורי.

זה לא יפה לומר את זה, יש כאן אנשים רציניים ורוחניים (גם אני בעצם כזה, לא?) טוב אני אתנסח אולי בעדינות מפני כבודכם (וגם כבודי) איך אני יגיד לכם? פתאום עלתה לי מחשבה בראש ל...השתמש קצת. בלחיצה קטנה אני יכול לעבור לשם, יש לי את האפשרות.

ברגע הראשון המחשבה רוצה להתנחל בראש, וכאן מתחיל האנטי וירוס לפעול. (רכשתי אנטי וירוס משובח לפני כמה חודשים, אנטי וירוס חדשני למוח חינמי לחלוטין. הוא דורש קצת השקעה וטיפוח אבל שום דבר לא מעבר לכך.) עוד לפני שהמחשבה מתיישבת לי בראש אני מזהה שיש כאן פוטנציאל בעייתי. פעם מחשבה שכזו הייתה נכנסת, וההתמודדות הייתה בשלב המעשה, עכשיו אני יודע שצריך לעצור אותה עוד בהתחלה.

הבעיה ידועה, מה עושים הלאה? מחשבה שלא מטופלת יכולה להפוך מהר מאוד לרימון נטול ניצרה...
חוסר זהירות וזלזול מסוכנים. אז אני זוכר שיש כמה כלים אפקטיביים. מבניהם נראה לי הכי מועיל בשלב זה, שיחה טלפונית. אני שוקל להתקשר למישהו מהחברים, אבל פתאום משהו עוצר אותי. קול פנימי אומר לי "היי בן אדם, זה נראה קצת מביך, אתה עושה רושם של מישהו שכבר עלה על הדרך ושכבר לא באמת קשור לדברים שכאלו. למי אתה הולך להתקשר? למישהו שמגדיר את עצמו כמכור? לאן הגעת? אתה אדם רציני ורחוק מכל זה, נו באמת? אתה משפיל את עצמך"!

נדמה לי שאני מזהה את הקול האנונימי שבתוכי, הוא מדבר אלי ממספר חסוי אבל אני כן מזהה. זה הקול ששכנע אותי שנים שאני בעצם בסדר, אין לי בעיה, רק צריך להפסיק עם התאווה והכל מושלם. הקול שטיפח בי את הגאווה הריקנית שאמרה לי "הכול בסדר ובשליטה" הקול שמנע ממני לבקש עזרה ובגללו הגעתי עד הנה.

אז אחרי בקשת המחילה מכבודי הנכבד, אני יודע שגם לכאן צריכה להגיע הכניעה, הכניעה מתחושת "הכול בסדר" זהו, שממש הכול לא בסדר אם אני חושב כך. הכניעה אומרת לי שאני מכור לתאווה, אם זה נעים או לא זה כבר לא משנה, זו המציאות. והכחשה עצמית רק תמשיך את הבעיה ללא פתרון.

אז שוב נכנעתי וכמו ילד טוב הרמתי טלפון לחבר ידיד מהקבוצה, דיברתי וסיפרתי את הכול, לא הסתרתי, יש לי חשק לתאווה ואני לא רוצה להמשיך אתה. דיברנו וזה עזר יופי.

הבנתי את חשיבות הענווה כדי להיכנע.


"הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא (היו שבויות שפדו אותן והביאו אותן לנהרדעא)
אסקינהו לבי רב עמרם חסידא (שמו אותם בבית רבי עמרם חסידא, כיוון שידעו שהוא צדיק ולא ייכשל בהן)
אשקולו דרגא מקמייהו (הוציאו את הסולם מתחת העלייה כדי שלא יהיה נסיון ולא יוכלו לעלות למעלה אליהן)
בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא (נפל אור בבית דרך פי העליה שהיו פניה מאירות)
שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה סליק ואזיל (לקח רבי עמרם את הסולם שלא היו יכולים לקחתו רק עשרה בני אדם)
כי מטא לפלגא דרגא איפשח (כשהגיע לאמצע הסולם נעמד בכח כדי לא להמשיך)
רמא קלא נורא בי עמרם (צעק בקול "אש בבית עמרם")
אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן (הגיעו תלמידיו שחשבו שיש שריפה, ואמרו לו ביישת אותנו שכך יש לך ייצר הרע)
אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי" (עדיף שתתביישו בי בעולם הזה ולא תתביישו בי בעולם הבא...)
                                                                                                  מסכת קידושין דף פ"א.

לגבי הסיפור עם השבויות, קראתי פעם מאמר מרב גדול, שאמר שבמקרה של רב עמרם, היצר הרע בכבודו ובעצמו בא וניסה להכשיל אותו באותה עבירה ידועה, וכנגד מלאך קשה מאוד ללחום ולנצח.
אמנם, במצבים כמו שלנו, היצר הרע בכלל לא מעניין אותו, הוא יודע שגם בלעדיו אנחנו נופלים ומתרסקים, כי כל המוח שלנו מלא שיבושים תעויות ודרכים עקלקלות שמובילות לדרך ללא מוצא.
יוצא שכך, שבנינו לבין הרב עמרם, אי אפשר בכלל להשוות, ואפילו לא לדמיין, קודם שנגיע לרמת זיכוך הנפש וצחצוח הנשמה של רב עמרם, ואחר כך נוכל אולי לנסות לחשוב שהוא דומה למצב שלנו...
נקודה למחשבה

תודה כת"ר, אהבתי...

אני מקבל סברות הגיוניות ונכונות, בייחוד שזה בא ממקור אמין וכנה... וחיפשתי שתכתוב דבר מהסוג שכתבת, כדי שאם אנשים ישאלו את השאלה שלי, תהיה להם תשובה מוכנה.

אדם יסודו, התחברתי מאוד למה שכתבת, הרגשתי את אותה הרגשה בדיוק כמה פעמים.
תודה.

אגב, בנוגע ל"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", זה כתוב בגמ', ומבואר שם בפירוש שהכונה שהוא לא חטא משום שכל היוצא למלחמת בית דוד כותב לאשתו גט על תנאי, וממילא, הוא בפועל לא עבר על חטא אשת איש כיון שבסופו של דבר אוריה מת במלחמה ואז הגט חל למפרע. אבל לא כתוב בשום מקום שהוא לא חטא בענין התאוה. וכמובן שגם חטא בחטא כבשת הרש כמו שהוכיחו גד החוזה.
 

לגד, יש הטוענים שדוד כלל לא חטא בבת שבע, מכיוון שהוא היה מלך, ולמלך דאז היה מותר להתחתן עם כל אישה, ואישה אחרי בעילה הייתה נחשבת לנשוא למלך, כמו היום בנתינת הטבעת, וכמו כן, חכמי הסוד מגלים שבת שבע הייתה מיועדת לדוד המלך עוד מששת ימי בראשית.

לאדם יסודו, אם אני לא טועה, נתן הנביא הוכיח את דוד, לא גד הנביא...

זה הפרק תהילים שהייתי משתדל לקרוא אותו כאשר הייתי חוטא בזרע לבטלה והייתי טובל במקווה.. יש סגולה לתיקון החטא לקרוא אותו 7 פעמים אחרי המקווה ברציפות.
כך שזה נחרט לי טוב במוח. אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים. לזכור פרק תהילים...

אה, אוקי (כתבת "כל האומר דוד חטא", אז חשבתי שאתה מתכון לגמ' בשבת)
ואכן, זה נתן.
וכן, יש קשר בינינו.

ברשותכם תלמידי החכמים והרבנים שיחיו, הרשו לי לדלג על הדיון המרתק בנושא דוד ולכתוב דווקא מזווית אישית.

אני מאוד מתחבר לתחושה הזאת. אנחנו כבר תקופה בתכנית ומרגישים קצת בושה להתקשר למישהו ולומר שגם עלינו עובר הגל כעת. זה לא פשוט וזה מצריך הרבה הכנעה וביטול עצמי. אבל הסוד הוא שעצם הכניעה הזאת היא מה שמשחרר אותנו מכבלי התאווה. אני יוצא מתוך עצמי ופועל נגד הרצון שלי, וזאת התרופה הכי טובה שיש לי לתאווה שלי. התחברות במקום התנתקות.