היום שוב פגשתי אותו, אותה פגישה קבועה אחרי המקלחת של הלילה...
את האיש שבמראה... הוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו בחזרה...
הוא חייך אלי ואני אליו בחזרה (נראה לי שהפעם אני אפילו זה שחייכתי ראשון)
נתתי בו מבט נוקב ומעמיק... זה לא פעם ראשונה... אני רואה אצלו כמה שערות שיבה בזקן המכובד המשווה לו מראה של ת"ח ובפאות העבות/גולשות.
שמעתי שאתמול נתן האיש שבמראה שיעור בביהכ"נ והיתה שם השתתפות רבה וערה, לא השתתפות של אנשים של שבוע עייף ואנשי לכה דודי, הנרדמים בין בשעון קיץ או חורף אחרי השירה...
גם את הסיפור שסיפר לילדיו לפני השינה על גדולי ישראל של הדור הקודם שמעתי, איך שנלחמים אלו ביצרם ומשספים אותו כשמשון הגיבור המקרע את האריה... בקלות, תוך כדי הסבר שכך כל יהודי צריך להיות.
אבל... האיש במראה לא יודע, שאני יודע מה הוא עושה אחרי שאני הולך וסוגר את האור באמבטיה, כשאף אחד לא רואה ולא שומע...
רק אז נתון הוא לתאוותיו ורץ אחריהם, כמסומם הרץ אחרי מנת הסם הבאה...
מדוע הוא לא מסתכל במראה?... האיש במראה, מדוע הוא לא רואה את הזקן הפאות ושיערות השיבה, אינו זוכר הוא את השיעור והסיפור של הילדים...
בבוקר פניתי לחבר, שיעוץ לי עצה מה לומר לאיש במראה כי אתמול ראיתי גם עצב בפניו המחוייכים, ופשוט חבל... חבל
ענה לי חברי תשובה אחת פשוטה, תאמר לחברך במראה מה שהיית אומר לעצמך...

ובכן...
מה אתם הייתם אומרים לאיש שבמראה...

הייתי נושא את כפי לשמים ואומר עם האיש שבמראה:
"קלי, תן בי את האומץ לעשות מה שביכולתי לשנות, לקבל בשלוה מה שאין ביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין בין שניהם".
ככה הייתי מתחבר לבוראי, מכיר בהשגחתו, מודה לו על מה שנותן לי בכל רגע,
ככה לא הייתי צריך לברוח למקומות אפלים כחדר האמבטיה החשוך, המחשיך את נפשי ורוחי, המביא עצב מירמור פנימי.
ככה הייתי יוצא מהאמבטיה שמח ומאושר, מחובר לקלי, נקי (תרתי משמע...) אחרי עוד אמבטיה.
לילה טוב ונקי רק להלילה, חבר.