רוצה לשתף במשהו, לא לגמרי הצלחתי לסדר אותו כמו שהיה לי בראש, אבל זה גם חלק מהסיפור, הפער בין המציאות לראש שלי, ובין הציפיות שיש לי מכל מיני דברים, כמו גם מהפוסט הזה ומהתגובות וכו', שמובילים תמיד לאכזבות כלאה ואחרות שמובילות לרצון להשתמש, אבל זה פחות קשור עכשיו, מקווה שכן יצא מובן ולרצון, ושאני אזכור שאת הערך שלי ואת החיים שלי וכל שאר הדברים שאני מאמין שאקבל מתאווה ומתלות, אני יכול וראוי לקבל מאלוקים.
יש קטע כזה שקוראים בתחילת כל קבוצה שמספר על הבעיה שלנו וכל הסימפטומים שלה, אחד מהם נאמר בתיאור הבא: "בבקשה תתחבר איתי ותעשה אותי שלם" קראנו בזרועות מושטות מתוך תאווה ל"מנת סימום שתסדר אותנו". המובן של המשפט הזה באופן פשוט הוא הפנייה שלנו למושא תאווה כזה או אחר, והאמונה השלמה שזה מה שימלא לנו את החיים. אמונה שאני עדיין מאמין בכל בוקר מחדש, לא משנה כמה חרא אכלתי ממנה.
אולי בגלל שלא עברתי מסך ואני "רק" מפרנן למוות, תמיד הבנתי את הטקסט הזה אחרת ביחס לחיים שלי. הבנתי את זה כמשפט שאני אומר לאלוקים, אני מבקש ממנו שיקח ממני את המחלה, ויעשה אותי שלם, וכל זה היה מתוך תאווה נטו.
מה הקשר בין זה התפילה לסיים עם הסשן הזה של הנפילות שלרוב גם הייתה רוויה דמעות ובאמת צער פנימי, לתאווה?
מבחינתי המצב האוטופי נראה כמו חזון אחרית הימים: אריה לועס עשב ואשתו משחקת תופסת עם זברות בלי הסוף המדמם. להיות בצד של אלוהים מבחינתי זה אומר להיות בצד של המנצחים, להיות בסטטוס קבוע בלי צורך להסתבך, לא צריך לקבוע תור לרופא כי אין מחלות, לא צריך לרדוף אחרי כסף כי הפרנסה מגיעה במעטפה כל חודש בדואר מלמעלה, ובעיקר לא צריך להשקיע בשביל אושר, כי אני מרגיש כל הזמן טוב, וערסל על חוף ים ושייקים מגניבים עם קיסם שמשיה.
ואז הגיע המחלה ודפקה הכל.
הרי כל המצב של מחלה זה קושיא גדולה על אלוקים. האמנתי לגמרי שזה באג ייצור. הרי איך זה הגיוני שאני מנסה להגיע לחזון האוטופי של אחרית הימים שמבחינתי הוא גם של אלוקים, לזה שאני כל פעם מוצא את עצמי עם התאווה?
הקושיא הזאת לא נפתרה לי גם אחרי זמן נקיות ושעליתי לכאורה על הדרך. איך זה הגיוני שאני נקי ועדיין יש לי דרמות בחיים, שבעיקר מסתיימים בצורה טראגית. כי מילא אם אני משתמש ומתרחק מאלוקים, כפי שלמדתי, אז אני יאכל כאפות, אבל אם אני עושה מה שאני אמור לעשות איך זה הגיוני שאלוקים לא עושה את מה שאני חושב שהוא אמור לעשות. מסתבר שגם בהחלמה וכשאני מוסר לאלוקים את החיים, יש לי כמה אולטימטומים קטנים.
לא מזמן חבר אמר בציון דרך שלוש שבתפילת צעד שלוש אנחנו אומרים, "הסר מעלי את הקשיים שלי, כדי שהנצחון עליהם". אז הנה, מתפללים שאלוקים יקח מאתנו את הקשים ופאן על החיים. אבל לא, הניצחון הזה הוא לא במישור של התנשאות וכאלה, אלא ניצחון על הקשיים כקשיים, אולי במובן של ניצוח מוזיקה, לתת מקום לכל ביטוי בחיים שלי ולבוא אל החיים כחיים, בלי דרמות ובמאים ומוזיקה, אלא לחיות אותם, בחיבור ובהתמודדות בריאה
כך אמר החבר, ואני לקחתי. לאט לאט אני מבין שהחיים לא מתנהלים כמו הפנטזיות שלי, וכשאני אומר למסור את רצונותי לאלוקים אין הכוונה להגיד לאלוקים בדיוק איך להתנהל, ואם חשבתי לפני עשר שנים שאני רק צריך להיפטר מהמחלה ולהתחיל לחיות וזה גם עבד לי לפרק זמן מסוים והייתי נקי שנה והתגייסתי ממש בהתאמה לציור האוטופי שלי, והיו חסרים רק חתונה ילדים ופרנסה, להיפטר מכל הקבוצות והמכורים ולעלות לליגה של הנורמאלים, וזהו אני נעשה שלם. אבל זה הגיע לגמרי מתוך הרצון למנת הסימום שתסדר אותי, לא מתוך נוכחות וחיבור ומסירות.
קבלה היא המפתח נוהגים להגיד. קבלה של אלוקים. של המציאות. ושינוי גישה, שזה הדבר הכי קשה מבחינתי, כי זה עניין של זמן ואני איש של כפתורים. אבל אסירותודה, רק להיום, להרגע, אני נכון לקבל את החיים כפי שהם, ולהתקדם במקצב של אלוקים.
