יש רגעים שנחרטים בזיכרון, וגם כאשר אנחנו עוברים את החוויה אחר כך פעמים רבות נוספות, אנחנו זוכרים תמיד את הפעם הראשונה. כל חבר שהצטרף לקבוצה חיה יזכור תמיד את הפעם הראשונה שלו, את החשש, את הצעדים המהוססים בכניסה, את קבלת הפנים החמה בפנים, את הר הקרח שנמס אחרי כמה דקות עם החברים הותיקים יותר, וגם את השאלות הרבות של "האם אני שייך לכאן" וכן הלאה וכן הלאה.
באופן אישי, לצד הזיכרון מהקבוצה הראשונה, יש עוד כמה "פעמים ראשונות", בהם הפעם הראשונה בה דיברתי בטלפון עם חבר (זה היה כמובן ידידי המכונה "מוטי ראוי", אותו הכרתי בפורום שמור עיניך), וגם הפעם הראשונה בה נפגשנו החברים מהקבוצה הטלפונית הראשונה של שמור עיניך במפגש אמיתי. זה היה לפני ארבע וחצי שנים, כאשר אחרי כמה צעדים מהוססים כאן בפורום היו חברים שרצו להתחיל קבוצה טלפונית, ואחרי תקופה בקבוצה הטלפונית הרגשנו שהגיע הזמן להיפגש. היה למפגש ההוא איזה ניחוח של משהו חדש, למרות שאף אחד לא חשב על זה במושגים של הקמת קבוצה או משהו כזה. בסך הכל היינו קבוצה של חברים שהתחילו ביחד את העבודה על הצעדים ורצינו להיפגש. אלא שאחרי המפגש הראשון רצינו להיפגש פעם נוספת וכך הוקמו בעצם הקבוצות החיות של שמור עיניך.
בשבוע האחרון חזרתי שוב לזכרונות מאותו מפגש, כאשר תהליך דומה להפליא התרחש פעם נוספת. חברי המחזור החדש של הקבוצה הטלפונית ביקשו להיפגש, אחרי תקופה ארוכה שאנחנו מכירים אחד את השני רק בכינוי ובשיתופים בטלפון, הגיע הזמן להוריד את המסכות ולהיפגש פנים אל פנים. נפגשנו כחמש עשרה חברים, הרוב התאספו במקום המפגש, ושניים מחוברים בשיחת ועידה, אחד בניו יורק ואחד באוסטרליה. רק הרצון להחלים יכול לחבר אנשים שונים כל כך למפגש מאחד כל כך. בשעה שמונה בערב בארץ, בחמש לפנות בוקר באוסטרליה, ובשעה אחת בצהריים בחוף המזרחי בארה"ב, חברים מתחברים כדי להכיר אחד את השני ולקבל כח להתמודדות.
הרגעים הכי מרגשים היו כמובן אלו בהם כל חבר הזדהה בשמו, וכך נוספו פנים אמיתיות לכל אותם שיתופים יומיים. הקול החצי אנונימי הופך להיות קול של אדם אמיתי, ולא סתם אדם אמיתי אלא אחד שכבר לא מתחבא והוא מוכן להגיע למפגש כי הוא יודע שכולנו בסירה אחת: כולנו מתמודדים עם אותה בעיה, וכולנו חולקים את אותו פתרון.
והמפגש הזה היה גם מפגש של תקוה. לשמוע חברים שמצהירים על כך שהם נקיים מספר חודשים, כאשר לפני שהגיעו לקבוצה בקושי היו מצליחים להישאר יום או מספר ימים נקיים, זה מעניק הרבה תקווה. יש משפט שאומר שהחבר הכי חשוב בקבוצה הוא החבר החדש, אז באנלוגיה לכך אפשר לומר שהקבוצה הכי חשובה היא הקבוצה החדשה או הקבוצה של החברים החדשים, וזאת היתה בדיוק קבוצה כזו. הרגשתי זכות להיות חלק מקבוצה כזו, ואני מאחל לעצמי להשתתף בקבוצות נוספות שכאלו, ולראות חברים רבים נוספים שוברים את מחסום הבושה והאשמה וצועדים לכיוון ההחלמה.
